העצרת הבלתי מפלגתית שיזמה תנועת "נשים עושות שלום", נעלה את "צעדת התקווה" שהתקיימה בשבועיים האחרונים על ידי אלפי פעילות התנועה בכל רחבי הארץ, נבחרי ציבור, מובילי דעת קהל, אנשי רוח ותרבות ועוד

צעדת הנשים בקאסר אל יהוד, צילום: נשים עושות שלום
צעדת הנשים בקאסר אל יהוד, צילום: נשים עושות שלום

גדי ירקוני שאיבד את שתי רגליו ב"צוק איתן": "גדל כאן דור שלם של ילדים שלכל מקום חדש שאליו הוא מגיע הוא קודם כל מחפש את הממ״ד הקרוב ביותר"

ענת פרקש, אימו של סרן תם פרקש ז"ל שנפל במלחמת לבנון השנייה: "כולנו צריכים ויכולים לקחת אחריות על גורלנו"

כלת פרס נובל לשלום ליימה בואי: המלחמה באזור זה נמשכת כבר תקופה כה ארוכה, וילדים קטנים שהיו יכולים להיות רופאים, עורכי דין, אנשי הייטק ועוד איבדו את חייהם, בעוד אימותיהן משני הצדדים נותרות להתאבל"

כלת פרס נובל לשלום לימה בואי, הרבנית הדסה פרומן וכלתה מיכל שנפצעה בפיגוע דקירה בתקוע, ענת פרקש אימו של סרן תום פרקש ז"ל, גדי ירקוני ראש המועצה האזורית אשכול שאיבד את שתי רגליו ב"צוק איתן", מאזן גנאים ראש עיריית סכנין ויו"ר ועד ראשי הרשויות הערביות בישראל, נדיה חמדאן יו"ר מרחב מרכז הגליל בנעמת, הודא אבו ערקוב מנהלת אזורית רשת הארגונים לשלום במזה״ת, הזמרות מרים טוקאן ויעל דקלבאום שחיברה לקראת הצעדה את השיר "תפילת האימהות", ועוד כ-20 אלף נשים וגברים השתתפו אתמול בעצרת מול ביתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו וקראו למנהיגים משניהצדדים לפעול למען הסכם מדיני. העצרת חתמה את "צעדת התקווה" של תנועת "נשים עושות שלום" שהחלה במוצאי ראש השנה בהעברת הלפיד מתנועת "ארבע אימהות" ל"נשים עושות שלום" ושבמהלכה צעדו בשבועיים האחרונים אלפי נשים מכל הקשת הפוליטית והחברתית בישראל.

כלת פרס נובל לשלום ליימה בואי, שהנהיגה את נשות ארצה, ליבריה, במחאה שהביאה להפסקת מלחמת האזרחים במדינה ולהפלתו של הרודן צ'ארלס טיילור: "לפני כ-13 שנים בליבריה מולדתי, בזמן שהמלחמה איימה על עצם קיומם של שלושה מיליון איש וכל מאמצי השלום נכשלו, אנחנו הנשים החלטנו להתעלות מעבר לגבולות האתניים, הפוליטיים והדתיים, זה נגע לשלום ולביטחון של עמנו, לעתיד של ילדינו ולהומניות הקולקטיבית שלנו. זה לא היה תהליך פשוט, ביחוד לאור העובדה שהמלחמה נמשכה זמן כה רב וכולנו היינו קורבנות שלה במידה זו או אחרת, וההצלחה בליבריה לא הייתה מתאפשרת ללא ההתאגדות שלנו יחדיו. המלחמה באזור זה נמשכת כבר תקופה כה ארוכה, וילדים קטנים שהיו יכולים להיות רופאים, עורכי דין, אנשי הייטק ועוד איבדו את חייהם, בעוד אימותיהן משני הצדדים נותרות להתאבל. המיליטריזם הגובר, הנשק והפצצות לא הביאו עדיין לשלום והם לעולם לא יביאו לשלום, הגיע הזמן לדיאלוג ולהפסקת האלימות. הגיע הזמן לשילובן של נשים בכל התהליכים שיכולים להוביל לשלום. גם אם תפקידן של 'נשים עושות שלום' הוא לא לסיים את המלחמה במידית, תפקידן כעת הוא להשפיע על המנהיגים ולהעמיק את השיח, ובעיקר להחזיר את התקווה שהינה רכיב בסיסי בעשיית שלום".

ענת פרקש, אימו של סרן תם פרקש ז"ל שנפל במלחמת לבנון השנייה: "אני פה היום כדי לבקש תקווה. העם היהודי, שאני אחת מבנותיו, שילם לאורך השנים מחיר כואב, כדי שלנו כאן תהיה תקווה. אני משלמת מחיר אישי כבד כאימא. תם הלך למלחמה כי הוא הבין, כמו חבריו, כמו צעירים רבים אחרים, כמו כולנו: שהפגזים של חיזבאללה או של חמאס אינם מבדילים בין יהודי, ערבי, בדואי, בין דתי, חילוני, ימני, או שמאלני. אבל אני לא כאן כדי לדבר על עצמי, אלא עלינו, כי כולנו משלמים מחיר כבד, אישי וקולקטיבי ואסור שהמחיר הזה יהיה לשווא. תם אמור להיות עכשיו בן 33. הוא וחבריו נהרגו לא רק כדי להגן על הגבול, אלא גם כדי להגן על הערכים שלנו כעם. המלחמות נגד אויבים חיצוניים גוררות אותנו למלחמות בתוכנו. חוזקה של המדינה אינו תלוי רק בצבא חזק, אלא גם בחוסן חברתי וערכי. לא כולם חייבים להיות חיילים אמיצים, אבל כולנו צריכים ויכולים לקחת אחריות על גורלנו. אני פה היום, כי אני מאמינה שחלק גדול מהשינויים בהיסטוריה האנושית הובלו על ידי אנשים מהעם, שקמו ואמרו 'די' למצב הקיים, שהיו מוכנים לוותר על הכורסא הנוחה ויצאו והפריחו תקווה ונתנו את הכוח לחולל שינוי. אני פה, כי יש לי תקווה - שכל מי שחי פה יחיה חיים של חופש וכבוד, כי אני מאמינה שאסור לנו לקבור את הראש בחול אלא לקום ולעשות".

גדי ירקוני, ראש המועצה האזורית אשכול שאיבד את שתי רגליו כשנפגע מפצצת מרגמה ביום האחרון של מבצע "צוק איתן": "בשנה שבה בתי האמצעית נולדה, נורה גם הטיל הראשון לעבר עוטף עזה. היום בתי כבר בת 15 והמציאות הביטחונית המורכבת שאליה נולדה, לא השתנתה. היא רק החמירה. רבים מילדינו סובלים מתסמינים פוסט טראומטיים. דור שלם של ילדים שלכל מקום חדש שאליו הוא מגיע, הוא קודם כל מחפש את הממ״ד הקרוב ביותר. בצד השני של הגבול גדלים הילדים לאותה מציאות בדיוק. לאותם קולות מלחמה, לאותן חרדות ולאותה שנאה. במלחמה הבלתי נגמרת הזאת יש רק מפסידים, אין כאן מנצחים. במקום לגדל עוד ועוד דורות של ילדים שונאים ומלאי חרדות, במקום להמשיך ולהשקיע את המשאבים שלנו במרוץ חימוש אינסופי ובמערכות הגנה, הגיעה העת לייצר שינוי של המציאות. הגיע העת להסכם מדיני ארוך טווח שימנע את המלחמה הבאה ויבטיח לנו תקווה ועתיד טוב יותר. הסכם שיאפשר לנו להשקיע את המשאבים שלנו בשגשוג בצמיחה וברווחה שלנו ושלהם ולא בכלי נשק. הנשים שנמצאות כאן ממשות את זכותן האזרחית והדמוקרטית להשמיע את קולן החשוב. אני קורא למנהיגים שלנו, למלא מנגד את חובתם הם, לבוא ולשמוע את הקול הזה." ירקוני התייחס בדבריו גם ללאה גולדין וזהבה שאול, אמותיהם של הדר ואורון שנפלו בצוק איתן וגופותיהם נשארו בידי החמאס, וקרא לממשלה למלא את חובתה לשני החיילים ז"ל ולאמותיהם, ולהביא את גופותיהם לקבורה בארץ ישראל.

בין היתר דיברו באירוע גם הרבנית הדסה פרומן, אלמנתו של הרב מנחם פרומן ז"ל, וכלתה מיכל פרומן שנפצעה בפיגוע דקירה בינואר 2016. מיכל פרומן סיפרה על חברתה הטובה דפנה מאיר ז"ל שנרצחה לנגד עיני ילדיה בפיגוע דקירה בביתה בעתניאל, וכיצד אירוע זה ודקירתה שלה השפיעו עליה: "הבנתי שכדי להמשיך לחיות אני צריכה לבחור בחיים ולא רק בחיים הפיזיים. המוות הוא חד מימדי, לבחור בחיים זה לבחור לראות את המורכבות של המציאות כאן. להכיר בהכרח להגן על החיים, אבל גם בצורך להבין לעומק. גם לפעול ביד תקיפה מול מי שבוחר להרוג, וגם לראות את המצוקות והצרכים ולהושיט יד מסייעת. החיים כאן יתאפשרו אם נפסיק להאשים אחד את השני, נפסיק להיות קורבנות של הטרור, נפסיק להיות קורבנות של הכיבוש. כולנו צריכים להתבגר, לקחת אחריות ולהתחיל לעבוד קשה למען החיים כאן." חמותה הדסה פרומן התייחסה בדבריה לקול הנשי ולחשיבותו "אני שומעת מבין הדיבורים העניינים את הצורך הגדול לשמוע את הקול הזה שמביא את המקום האנושי, שרואה את האפשרות של חיבור, שדורש שינוי מחשבתי ומעשי. אני מאמינה שאם הקול הזה יהיה אמיתי ומדויק הוא ישמע וישתלב במערכת הפוליטית והצבאית."

מאזן גנאים ראש עיריית סכנין ויו"ר ועד ראשי הרשויות הערביות בישראל: המרחק בין ירושלים לרמאללה הוא מספר דקות נסיעה, ומכאן אני קורא לראש הממשלה נתניהו ולנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס לשבת עד שיצא עשן לבן. השלום הוא החוסן וכיפת הברזל החברתית של החברה הישראלית על כל גווניה וזרמיה. כדי לקדם פיוס בין שני העמים הישראלי והפלסטיני צריך ליצור תרבות של שלום ולא תרבות של מלחמה. שני העמים צריכים לפעול ליצירת חיים של שותפות וקיום משותף. אני גם מאמין ומשוכנע שאם הנשים יהיו שותפות פעילות בהנהגת המדינה מובטח עתיד טוב יותר לילדינו ולנכדנו".

"נשים עושות שלום" שהוקמה לפני שנתיים בעקבות מבצע "צוק איתן" מרכזת בתוכה נשים מכל הקשת הפוליטית והחברתית בישראל, וכוללת תשתית עממית רחבה של אלפי פעילות, כמו גם שותפות רבות למטרה מעבר לקווים בגדה המערבית ובעזה. ייחודה של תנועת "נשים עושות שלום" שנהנית גם מתמיכתם של נשים וארגוני נשים בכל העולם, הוא בכך שהיא אינה תומכת בפתרון מסוים, אלא פתוחה לשלל הפתרונות והאופציות שנמצאים על השולחן, בלי לקבוע מה נכון ומה לא נכון. נשות התנועה מדברות על הצורך לשנות גישה בנושא. מדובר בתנועת השטח הבלתי מפלגתית הגדולה בארץ, הפועלת לקידום תמיכה ציבורית בהסכם מדיני מכבד ולא אלים, וליצירת מנופי לחץ על מקבלי ההחלטות, מתוך אמונה שנשים צריכות לקחת אחריות על עתיד ילדיהן ומתוך התפיסה ששילובן בהליכי פיוס מגבירים את הסיכוי לשלום בר קיימא, בהתאם להחלטה 1325 של האו"ם.לאורך ימי הצעדה בשבועיים האחרונים שכללו גם אירועים מקומיים וצעדות אזוריות, התקיימו תפילה המונית בהשתתפות אלפי נשים ישראליות, פלסטיניות וירדניות בקאסר אל יהוד, מפגש בהשתתפות ירדנים וישראליים באי השלום בנהריים, הקמת סוכת שלום בהשתתפות חברי כנסת בכפר סבא, קבלת פנים בנווה שלום, צעדה גדולה בחוף הים בתל אביב, אירוע בגדר הטובה במטולה ועוד. כאשר במקביל, נערכו גם אירועי תמיכה לצעדה ברחבי העולם כולל בטוניסיה, מרוקו, ירדן, מצרים בבריטניה, איטליה, קליפורניה, גרמניה, סיאטל, ניו יורק וצרפת. בסיומה של העצרת תוקם סוכת השלום הענקית בעולם, המורכבת מאלפי שמיכות טלאים עליהם רקומים מסרים של תקווה לעתיד טוב יותר ושלום. השמיכות נשלחו מכל רחבי הארץ והקשת הפוליטית בנוסף למאות רבות של שמיכות שנשלחו מרחבי העולם- אפריקה, דנמרק, ארה"ב, ניו זילנד, ישראל, הרשות הפלסטינאית, ואפילו מכווית.

BLOG COMMENTS POWERED BY DISQUS