אילו הייתי קריקטוריסט, הייתי מצייר את ישראל כמו צינור. מהצד האחד זורמים היהודים פנימה, בעידודם הפעיל של האנטישמים והמוסדות הציוניים. מהצד השני של הצינור זורמים ישראלים צעירים ומאוכזבים החוצה, כדי להתנחל בברלין או במקומות אחרים בעולם. נדמה לי שמספר העוזבים שווה בערך למספר הנכנסים. מזה שבועות אחדים אני מרגיש כמו ילד שזרק אבן לאגם. טבעות של מים מתרחבות ומתפשטות מהמקום שבו האבן פגעה במים. כל מה שעשיתי היה לפרסם מאמר ב"הארץ", שבו קראתי למהגרים הישראלים בברלין ובשאר המקומות בעולם לחזור הביתה ולקחת חלק במאבק להצלת ישראל מעצמה

כלים
אורי אבנרי, עיתונאי ופעיל שלום
אורי אבנרי, עיתונאי ופעיל שלום

אני מכיר בהחלט בזכותו של כל אדם לחיות במקום שהוא או היא חפצים לחיות בו, (כמובן בתנאי שהשלטון המקומי מקדם אותם בברכה). אבל קראתי לישראלים המהגרים שלא לוותר על מדינתם. הפצרתי בהם: חזרו והאבקו!

צעיר ישראלי החי בברלין, בנם של עיתונאית ופרופסור מפורסם (שאותם אני מעריך מאוד) השיב במאמר תחת הכותרת "לא. תודה". לדבריו, הוא התייאש סופית מישראל וממלחמותיה האינסופיות. הוא רוצה שילדיו יגדלו בארץ נורמלית, שחיים בה בשלום.

זה גרם לוויכוח סוער, הנמשך עדיין.

העובדה החדשה במאבק מילולי זה היא ששני הצדדים ויתרו על התירוצים ועל ההסתרה.

מאז יומה הראשון של המדינה היו ישראלים שהעדיפו לחיות במקום אחר. אבל הם תמיד העמידו פנים כאילו שהותם בחו"ל היא זמנית. הם השתמשו בתירוצים שונים: רק עד שיסיימו את לימודיהם, רק עד שיצברו קצת כסף, רק עד שישכנעו את בן-זוגם או בת-זוגם הלא-יהודיים. בקרוב הם יחזרו ויהפכו שוב לישראלים שלמים.

לא עוד. המהגרים של היום מכריזים בפה מלא שאינם מתכוונים לחיות ולגדל את ילדיהם כאן, שהם התייאשו סופית מישראל, שהם רואים את עתידם במולדתם החדשה. הם לא מעמידים פנים כאילו יש בכוונתם לחזור אי-פעם לישראל.

מצד שני חדלו הישראלים להתייחס אל המהגרים כאל בוגדים, עריקים, חלאת המין הישראלי. לא עבר כל-כך הרבה זמן מאז שיצחק רבין קרא להם "נפולת של נמושות".

הנוהג הכמעט-רשמי היה לקרוא למהגרים היוצאים את הארץ "יורדים", כשם שהמהגרים הנכנסים נקראים "עולים".

כיום אין משמיצים עוד את המהגרים – קשה להשמיץ את הבנים והבנות של מיטב האליטה הישראלית.

היו זמנים כאשר זה היה באופנה – בייחוד בקרב ההיסטוריונים - לערוך השוואות בין ישראל לבין ממלכת-הצלבנים בימי-הביניים.

רוב האנשים מאמינים שממלכת-ירושלים הצלבנית התקיימה כמאה שנים והושמדה על-ידי צלאח-א-דין הגדול בקרב הגורלי מול קרני-חטין, ליד טבריה.

אבל זה לא מדויק. הממלכה המשיכה להתקיים עוד כמאה השנים, כשבירתה הייתה עכו. היא לא הושמדה במלחמה, אלא על-ידי ההגירה. היה זרם בלתי-פוסק של צלבנים – ביניהם בנים ובנות הדור השביעי והשמיני - שחזרו לאירופה, אחרי שהתייאשו מהמפעל הצלבני.

כמובן, ההבדל בין שתי הפרשות עצום – זמנים שונים, מצבים שונים, סיבות שונות. אולם בעיניי, כתלמיד-חובב של מסעי-הצלב, הדמיון רב. וזה מדאיג אותי.

בקרב ההיסטוריונים נטוש ויכוח על שאלה גורלית: האם יכלו הצלבנים לעשות שלום עם המוסלמים ולהפוך לחלק בלתי-נפרד מהאזור?

לפחות צלבן חשוב אחד, ריימונד מטריפולי, הטיף לפיתרון זה. אך עצם מהותם של הצלבנים מנעה זאת. הרי הצלבנים באו לארץ כדי להילחם בכופרים (ולגזול את אדמתם). חוץ ממספר שביתות-נשק, הם לחמו מיומם הראשון עד יומם האחרון.

עד עכשיו הלכו הציונים באותה הדרך. אנחנו עסוקים במלחמה שאין לה סוף. בראשית הדרך ניסו ציונים מקומיים אחדים לכרות ברית עם הערבים נגד השילטון התורכי. אך הנסיונות האלה נדחו בתוקף על-ידי ההנהגה הציונית, ואנחנו עדיין עסוקים במלחמה. (הבוקר, כאשר קראתי את העיתון, שמתי לב שכ-70% מכל הידיעות בעמודי החדשות נוגעות בצורה זו או אחרת לסכסוך הישראלי-ערבי.)

אמנם, מאז הקמת המדינה ועד היום היו תמיד קולות (וקולי ביניהם) שהציעו להשתלב במרחב, אך כל הממשלות בישראל דחו אפשרות זו. המנהיגים העדיפו תמיד מצב של סכסוך מתמשך, המאפשר לישראל להתפשט ללא גבולות.

האם פירוש הדבר שעלינו להתייאש, כפי שעשו אותם צעירים בברלין?

התשובה שלי: בהחלט לא. שום דבר אינו קבוע מראש. כפי שניסיתי להסביר לידידים בשדרת אונטר-דן-לינדן, הכל תלוי בנו.

אך לפני הכל עלינו לשאול את עצמנו: מהו הפיתרון שאנחנו חותרים אליו?

מחנה-השלום שלנו נחל ניצחון היסטורי, כאשר התפיסה שלנו – "שתי מדינות לשני עמים" – הפכה לקונסנזוס עולמי. אבל עכשיו קבעו כל מיני אנשים ש"פיתרון שתי-המדינות מת!"

זה מדהים אותי תמיד. מיהו הרופא שחתם על תעודת-המוות? על סמך מה? לפיתרון האפשרי יש צורות שונות, בעיקר בנוגע לגבולות ולהתנחלויות. מי החליט שכולן בלתי-אפשריות?

לא, תעודת-המוות מזוייפת. האידיאל של שתי-מדינות חי וקיים - ולו רק מפני שהוא הפיתרון המעשי היחיד בשטח.

הלוחמים הפוליטיים, בעלי המוטיבציה הגבוהה, מתחלקים לשני סוגים: הסוג המחפש פיתרונות אידיאליים והסוג המחפש פיתרונות ריאליים.

הסוג הראשון ראוי להערצה. הוא מאמין בפיתרונות אידיאליים היכולים להתממש בידי אנשים אידיאליים בנסיבות אידיאליות. אינני מזלזל באנשים כאלה. לעתים הם מכשירים את הדרך התיאורטית לאנשים המגשימים את חלומם כעבור שניים, שלושה דורות.

(אחד ההיסטוריונים כתב פעם שכל מהפכה הופכת לבלתי-רלוונטית לפני שהגיעה ליעדה. דור פורצי-הדרך מניח את הבסיס המחשבתי, בדור השני צובר הרעיון כוח ובדור השלישי הוא מתגשם – אבל אז כבר התיישן הרעיון.

אני מסתפק בפיתרון ריאלי – פיתרון שאנשים ריאליים יכולים להגשים אותו בעולם האמיתי.

הפיתרון של "מדינה-אחת" הוא אידיאלי, אך לא-מציאותי. הוא יכול להתגשם כאשר כל היהודים וכל הערבים יהפכו לאנשים נחמדים, יחבקו זה את זה, ישכחו את הטרוניות ההדדיות, יחפצו לחיות ביחד, יצדיעו לאותו הדגל, ישירו את אותו ההמנון, ישרתו באותו הצבא ובאותה המשטרה, יצייתו לאותם החוקים, ישלמו את אותם המסים, יאמצו לעצמם את אותם הנרטיבים הדתיים וההיסטוריים. רצוי שגם יתחתנו אלה עם אלה.

זה יהיה נחמד. אולי זה יהיה גם אפשרי – בעוד חמישה או עשרה דורות. אם זה לא יקרה, פיתרון-המדינה-האחת יוביל למדינת אפארטהייד, למלחמת-אזרחים מתמדת, לשפיכת דם רב - ובסוף, אולי, למדינה בעלת רוב ערבי ומיעוט יהודי, שבניו ובנותיו יישפכו בזרם מתמיד החוצה.

פיתרון-שתי-המדינות אינו אידיאלי, אבל הוא ריאלי. פירושו שכל אחד משני העמים יחיה במדינה משלו, תחת דגלו שלו. מדינה המקיימת בחירות, פרלמנט וממשלה משלה, מערכת חינוך משלה, נבחרת אולימפית משלה.

לשתי המדינות יקומו מוסדות משותפים, או מתוך בחירה או בתוקף כורח המציאות. מוסדות משותפים אלה יתפתחו ויתרחבו במרוצת הזמן, מהמינימום ההכרחי לאופטימום הרצוי. ככל שהיחסים ההדדיים יתהדקו והכבוד ההדדי יתעמק, יתקרבו שני הצדדים זה לזה, ואולי תיווצר מעין פדרציה.

אחרי שהגבולות בין שתי המדינות ייקבעו, בעיית ההתנחלויות תהיה ניתנת לפיתרון. מספר התנחלויות יסופחו לישראל במסגרת חילופי-שטחים, אחרות יישארו תחת ריבונות פלסטינית (אם הפלסטינים יסכימו לכך) והתנחלויות אחרות יתפרקו. המציאות תקבע את היחסים הצבאיים ואת ההגנה המשותפת.

כל זה יהיה קשה מאוד. בהחלט. אבל זה אפשרי בעולם האמיתי, כתוצאה ממאמציהם של בני-אדם אמיתיים. למען המאבק הזה אני קורא לבנים ולבנות בברלין וברחבי העולם, בפזורה הישראלית החדשה, לחזור הביתה ולהצטרף אלינו.

הייאוש קל, הייאוש נוח, גם בברלין וגם בתל-אביב. כאשר בוחנים את המציאות של ימינו, לכאורה הייאוש גם הגיוני.

אבל הייאוש משחית. אנשים מיואשים אינם יוצרים דבר, ומעולם גם לא יצרו דבר. העתיד שייך לאופטימים.

הכותב הוא אורי אבנרי, עיתונאי ופעיל שלום

BLOG COMMENTS POWERED BY DISQUS