שמעתי את הסיפור הבא מפי מי שהיה שגריר שוודיה בפאריס: "ב-1947, כאשר דן האו"ם בתכנית החלוקה של פלסטינה, הייתי חבר בוועדת-המשנה שטיפלה בבעית ירושלים. באחד הימים שלחו היהודים נציג חדש. שמו היה אבא אבן. הוא דיבר אנגלית נהדרת, אנגלית הרבה יותר טובה מזו של נציגי בריטניה וארצות-הברית. הוא דיבר כרבע שעה, וכאשר סיים לא היה בחדר אדם אחד שלא שנא אותו מעומק הלב.". נזכרתי בסיפור זה כאשר ראיתי בטלוויזיה את מסיבת-העיתונאים של דורי גולד, מנכ"ל משרד-החוץ. הוא דיבר על ועידת-השלום שהתכנסה בפאריס, שאותה גינתה הממשלה בפה מלא. מהרגע שראיתי את גולד בפעם הראשונה הוא לא מצא חן בעיניי. אז הוא היה השגריר החדש שלנו באו"ם. אמרתי לעצמי שאני סתם נגדו מפני שהוא יהודי זר ("יהודי גלותי" בסלנג הישראלי). גולד מדבר עברית במבטא אמריקאי בולט ואיננו יפה-תואר. הייתי מעדיף שנציגנו באו"ם יהיה ישראלי זקוף-קומה, המדבר אנגלית במבטא צברי. (אני מודע לכך שזה משפט גזעני, ואני ממש מתבייש בעצמי.)

כלים
אורי אבנרי, עיתונאי ופעיל שלום
אורי אבנרי, עיתונאי ופעיל שלום

מסיבת העיתונאים של גולד הייתה מוקדשת ליוזמה הצרפתית בעניין השלום הישראלי-פלסטיני. יש לי חשש עמום שזו כלל איננה יוזמה צרפתית, אלא יוזמה אמריקאית מוסווית. ועידת-השלום בפאריס מעוררת את זעמה של ממשלת-ישראל, ואין נשיא אמריקאי שיכול להרשות זאת לעצמו, אם הוא רוצה שמפלגתו תיבחר מחדש.

כרגע רודף את ממשלתנו פחד נוראי. הנשיא ברק אובמה מתעב את בנימין נתניהו, ויש לו לכך סיבות ממש טובות. אבל אובמה אינו יכול לפעול נגד נתניהו בגלוי – עד למוצאי יום-הבחירות. אם תיבחר הילארי קלינטון, וגם אם ייבחר דונלד טראמפ (אלוהים ישמור), אובמה יישאר בתפקידו עוד שלושה חודשים אחרי הבחירות, ובתקופה זו הוא חופשי כציפור. הוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו, כל דבר שהוא חלם עליו בשמונה השנים הארוכות של כהונתו. ומה שהוא חלם עליו זה להתנקם בבנימין נתניהו.

אה, יום נקם ושילם. אבל רק בנובמבר. עד אז על אובמה לרקוד לפי חלילו של נתניהו, אם אינו רוצה לפגוע בסיכוי המועמדת הדמוקרטית להיבחר.

אז מה יכול אובמה לעשות בינתיים? להעביר את היוזמות שלו לאחרים. למשל לצרפת, שתכנס ועידת-שלום כדי לסלול את הדרך להכרה במדינה הפלסטינית. לבקש את הצרפתים לכנס ועידה בפאריס זה כמו לבקש את החתול לשמור על השמנת. אין צורך לחכות לתשובה.

צרפת, כמו בריטניה, אבלה על עברה האימפריאלי, כאשר פאריס הייתה מרכז העולם ואנשים משכילים בגרמניה וברוסיה, שלא להזכיר את מצריים, דיברו ביניהם רק צרפתית. (הדרכונים של מדינות רבות הודפסו בצרפתית.)

במפות של אותה תקופה הייתה כמעט מחצית העולם צבועה בצבע הכחול של צרפת, בעוד שהמחצית השנייה הייתה צבועה באדום הבריטי. אז גם נפגש הדיפלומט הצרפתי ז'ורז' פיקו עם עמיתו, הדיפלומט הבריטי מארק סייקס, והשניים חילקו ביניהם את המזרח בתיכון העות'מאני. זה קרה השבוע לפני מאה שנים בדיוק.

מיפגש של שרי-החוץ מכל העולם (שלא להזכיר מלכים ונשיאים) באחד הארמונות המפוארים בפאריס – זה חלום צרפתי. גם לבריטים יש חלום כזה, אבל הם שקועים עכשיו בשאיפה הילדותית לצאת מהאיחוד האירופי. על כל פנים, עכשיו התכנסה פגישה מכובדת של שרי-חוץ ונציגיהם, שדרשו לחדש את המשא-והמתן לשלום ישראלי-פלסטיני במסגרת זמן קצוב, כשהמטרה המוצהרת היא הכרה במדינת פלסטין.

נתניהו אוהב את צרפת. ממש אוהב. הוא אוהב להשתעשע עם אשתו בריביירה הצרפתית, לסעוד במסעדות היקרות ביותר בפאריס ולגור בדירות-פאר פאריסאיות – כל עוד מישהו אחר משלם. זה התגלה בשבוע שעבר, במשפטו של יהודי צרפתי המואשם במעשי-מירמה ענקיים בסכומים של מאות מיליוני אירו. איש זה שילם מספר פעמים עבור נסיעותיו ובילוייו של נתניהו ובני-משפחתו. מסתבר שוב שנתניהו אינו דוגל במנהג המגונה של לשלם בעצמו עבור תענוגותיו. כמו המלכה הבריטית, אין לו כרטיס-אשראי.

אבל ההנאה מתענוגות צרפת זה דבר אחד, וההנאה מהדיפלומטיה הצרפתית זה עניין אחר לגמרי. בימים אלה מקדיש נתניהו את מיטב זמנו למיגור היוזמה הצרפתית – לפחות בשעות שאינו נפגש עם עורכי-דינו.

מדוע? מה רע כל-כך במפגש של מדינאי העולם, המטכסים עצה איך לחדש את המשא והמתן לשלום ישראלי-פלסטיני? בעיניו - ממש הכל רע.

תהליך-השלום דומה לכלב ישן. כלב מסוכן. כאשר הכלב ישן, נתניהו יכול לעולל את הכל - להעמיק את הכיבוש, להרחיב את ההתנחלויות (בשקט, בשקט, לא לעורר את הכלב) ולעשות את כל מאות הדברים ההופכים את הכיבוש ל"בלתי-הפיך". והנה בא הצרפתי הזה ותוקע מקל בצלעות הכלב.

אפשר לשאול: אז מה? הרי היו כבר ועידות, היו תהליכי-שלום בשפע, היו החלטות בינלאומיות. אם תתכנס ועידה גדולה נוספת ותדון בחוזה-שלום עתידי, ישראל לא תשתתף ונתניהו פשוט יתעלם מכל העסק. כמה פעמים זה כבר קרה בעבר? זה בקושי שווה פיהוק.

אלא שהפעם זה עלול להיות שונה. לא בגלל ועידה-השלום הפריסאית כשלעצמה, אלא בגלל האווירה הבינלאומית המשתנה.

לאט-לאט, מאוד לאט, מתקדר האופק הבינלאומי של ישראל. דברים קטנים מתרחשים יום-יום מסביב לכדור-הארץ: פה החלטה, שם חרם, גינוי, הפגנה. ישראל ההיא, ישראל של פעם, שכל העולם העריץ אותה, נעלמה מזמן.

תנועת ה-BDS נוחלת הצלחה גדולה. היא לא פוגעת ממש בכלכלה הישראלית. אבל היא יוצרת מצב-רוח, תחילה בקמפוסים ואחר-כך בכל מקום. מוסדות יהודיים שולחים לירושלים קריאות "הצילו!"

עכשיו נדבקים גם המוסדות היהודיים עצמם. הידיעות היומיומיות על המתרחש בשטחים הכבושים, ובאחרונה גם בישראל עצמה, פוגעות ביהודים, ובמיוחד בצעירים. רבים מהם מפנים את הגב לישראל, ואחדים אף פועלים נגדה.

ישראל היא מדינה חזקה. יש לה צבא גדול, המצויד במיטב הנשק המשוכלל. הכלכלה שלה איתנה (ובמיוחד בתחום ההיי-טק), ויש לה הישגים דיפלומטיים תכופים.

אנחנו לא דרום-אפריקה שנייה, כפי שטוענים אנשי ה-BDS. יש הבדלים עצומים. בראש משטר האפרטהייד עמדו מעריצי הנאצים, בעוד שישראל ממשיכה לרכב על גלי האשמה והחרטה של העמים מימי השואה. דרום-אפריקה הייתה תלוייה בעבודתם של המוני השחורים המתמרדים, בעוד שישראל מייבאת כוח-אדם מכל העולם.

ישראל ממש אינה זקוקה לעזרה כספית מארצות-הברית. העזרה הזאת היה בבחינת מותרות, לא יותר. ישראל אמנם זקוקה לווטו האמריקאי נגד החלטה עוינות באו"ם, אבל היא יכולה להתעלם מן האו"ם, וגם עושה זאת. ובכל זאת, המצב הבינלאומי של ישראל מדאיג. אפילו נתניהו מודאג. לאט-לאט, אבל בביטחה, העולם מקבל את מדינת פלסטין כאחת מעובדות החיים וכתנאי לשלום.

לכן מסתכל נתניהו סביבו ושואל את עצמו מניין תבוא הישועה. ומה הוא רואה?

את מצריים!

היחסים בין ישראל ומצריים החלו כבר לפני אלפי שנים. כאשר נולד העם הישראלי הקדום כבר הייתה מצריים מעצמה איזורית. אחרי יציאת מצריים (שלא הייתה ולא נבראה) מספר לנו התנ"ך על כמה וכמה עליות וירידות ביחסים בין מצריים וישראל.

כאשר הטילו האשורים מצור על ירושלים ובני-יהודה ציפו לעזרה מארץ הנילוס, לעג להם המצביא האשורי: "עתה הנה בטחת לך על משענת הקנה הרצוץ הזה, על מצריים, אשר ייסמך איש עליו ובא בכפו ונקבה, כן פרעה מלך מצריים לכל הבוטחים עליו." (מלכים ב', י"ח וגם ישעיהו ל"ו).

עכשיו תולה נתניהו את תקוותו הגדולה ביותר בפרעה הנוכחי, עבד אל-פתאח א-סיסי. המדינה המצרית, הפושטת רגל כתמיד, תלויה בסעודיה. הסעודים סומכים (בסודי-סודות) על ישראל במלחמתם באיראן ובבשאר אל-אסד. על כן א-סיסי הוא (בסודי-סודות) בעל-ברית של ישראל.

כדי לרומם את מעמדו, א-סיסי מתחזה גם הוא כעושה-שלום. הוא קרא לוועידת-שלום "איזורית".

באותה מסיבת-עיתונאים אומללה שיבח דורי גולד את יוזמת-השלום המצרית. הוא האשים את הצרפתים בכך שהם מחבלים בה ומונעים בכך את השלום המיוחל.

גם נתניהו שיבח את היוזמה המצרית והוסיף בחצי-פה שהיא זקוקה רק ל"שינויים מעטים".

ממש כך. א-סיסי מבסס את תכניתו על תכנית-השלום הסעודית משנת 2002, שהפכה לאחר-מכן לתוכנית-השלום של הליגה הערבית כולה. התכנית דורשת מישראל להסתלק מכל השטחים הכבושים (ובכללם רמת הגולן ומזרח ירושלים), להכיר במדינת-פלסטין ולאשר את זכות-השיבה של הפליטים. נתניהו ימות אלף מיתות לפני שיקבל ולו אחד מהתנאים האלה.

השימוש בתוכנית המצרית כדי לחסל את התוכנית הצרפתית אינו אלא חוצפה, המבוססת על ההנחה שאפשר באמת לרמות את כל העולם כל הזמן.

אגב, המילה "איזורית" נכנסה באחרונה לאופנה. גם ישראלים הגונים אימצו אותה מתוך תמימות. "שלום איזורי" – כמה יפה.

במקום לדבר על שלום עם הפלסטינים השנואים, בואו נדבר על שלום עם "האיזור". נשמע טוב. אבל זאת שטות גמורה.

שום מנהיג ערבי, ממרוקו עד עיראק, לא יחתום על חוזה-שלום עם ישראל אם החוזה לא יכלול את סוף הכיבוש והקמת מדינה פלסטינית. איש אינו יכול. ההמונים בארצו לא יניחו לו. אפילו אנואר אל-סאדאת דאג להכניס את פלסטין לחוזה-השלום שלו עם מנחם בגין (אם כי בצורה שניתן היה להפר את התנאים בקלות, כפי שאכן קרה.)

כאשר ידידיי ואני הציעו ב-1949 בפעם הראשונה את מה שנקרא כיום "שתי מדינות לשני עמים", זה כלל, כדבר מובן מאליו, שלום עם כל העולם הערבי. ושלום עם העולם הערבי יכלול, כדבר מובן מאליו, שלום עם מדינת פלסטין. השניים ילכו יחדיו, כמו תאומים סיאמיים.

הדיבור על "שלום איזורי" כתחליף לשלום עם הפלסטינים הוא שטות. בהקשר זה, "שלום איזורי" פירושו "לא שלום".

לפני ימים אחדים כתב גדעון לוי ב"הארץ" שנתניהו ואביגדור ליברמן "מדברים עכשיו כמו אורי אבנרי ב-1969".

זה מחמיא מאוד. אבל, לצערי, זו רק תחבולה נוספת של הצמד-חמד.

הכותב הוא אורי אבנרי, עיתונאי ופעיל שלום

BLOG COMMENTS POWERED BY DISQUS