לא מכבר הזכרתי את המילה הגרמנית GLEICHSCHALTUNG, אחת המילים המובהקות ביותר במילון של המשטר הנאצי. "גלייך" פירושו "אותו", "שווה". "שלטונג" פירושו חיבור לזרם החשמל. פירוש המילה הגרמנית הארוכה הוא שכל דבר במדינה מחובר לאותו הזרם – הזרם הנאצי. זה היה חלק בלתי-נפרד מהשינוי שחוללו הנאצים בגרמניה. מהלך זה לא נעשה באופן דרמתי, לא ביום אחד. החלפת האנשים נעשתה באופן הדרגתי, וכמעט לא הורגש. עד שבסוף היו כל המשרות החשובות במדינה תפוסות בידי נאמני המשטר. עכשיו אנחנו עדים לתהליך דומה במדינה שלנו. אנחנו כבר באמצע התהליך

כלים
אורי אבנרי, עיתונאי ופעיל שלום
אורי אבנרי, עיתונאי ופעיל שלום

עמדה אחרי עמדה נתפסות על-ידי הימין הקיצוני, השולט עכשיו בישראל. לאט, מאוד לאט. אבל בטוח.

זה התחיל מיד אחרי הבחירות האחרונות. בנימין נתניהו היה מסוגל להרכיב קואליציה של הימין הקיצוני, אם כי רק ברוב זעיר. כפי שקרה לעיתים קרובות בתולדות הפשיזם, הוא היה זקוק למפלגת-מרכז אחת. נתניהו חבר ל"כולנו" של משה כחלון. כחלון, איש-ליכוד בעבר, היה פופולרי מפני שהבטיח להוריד את מחירי הדירות. בינתיים המחיר של דירה בארץ רק עלה.

כחלון הוא האיש המחייך. קל מאוד לחבב אותו. אחד הפרשנים הישווה אותו לחתול צ'צ'ייר בספר "עליסה בארץ הפלאות". החתול נעלם והשאיר אחריו רק את החיוך. "זה לא חתול שיש לו חיוך," אמרה עליסה, "זה חיוך שיש לו חתול." אבל החתול הזה מחזיק את הימין בשלטון.

הממשלה החדשה הכילה מבחר של מינויים שלא-ייאמנו. המדהים ביותר היה מנוי מירי רגב, אשה הגאה בוולגאריות שלה לתפקיד שרת-התרבות. טוב, יתכן שגם הוולגארים זכאים לייצוג. גב' רגב ממונה עכשיו על חלוקת כספי קרנות הממשלה לתיאטרונים, לספרות, לבלט, לאופרה וכד'. היא כבר הבהירה שמוטב לכל אלה ללכת בתלם, אם הם רוצים בכסף.

המתחרה הקרובה ביותר שלה היא איילת שקד. מטרתה המוצהרת היא לשעבד את בית-המשפט העליון, שעליו גאוות המדינה. אמנם, בית-המשפט הוא כבר די כנוע, אך הוא עדיין מתנגד לחוקים אנטי-דמוקרטיים מובהקים. לכן מבקשת הגב' שקד למלא אותו מטעמה בשופטים חדשים, הקרויים "שמרנים".

המסוכן ביותר בחבורה הוא שר-החינוך, נפתלי בנט, אחד הפוליטיקאים הימניים-הדתיים הקיצוניים ביותר. יש בישראל שלוש מערכות-חינוך דתיות, ורק מערכת "חילונית" אחת. מערכת זו כבר הושחתה במידה רבה על-ידי שרי-חינוך קודמים. הפקדת המערכת הזאת בידי בנט, שרבים רואים בו פשיסט דתי, כמוה כהפקדת לול-התרנגולות בידי השועל. כל השרים האלה, הם והאחרים, עסוקים עכשיו בהחלפת נושאי המשרות הבכירות באנשים הדומים להם בהשקפותיהם. זהו תהליך ממושך - ומסוכן מאוד.

ויש, כמובן, "שומרי הסף".

אחד האנשים החשובים ביותר במדינה נושא את התואר "היועץ המשפטי לממשלה". הוא הפקיד המשפטי הבכיר ביותר, מעל לתובע הכללי, והוא גם אינו תלוי בשר-המשפטים. עצתו היא בעלת תוקף חוקי מחייב, וכפופה רק לבית-המשפט העליון. לנתניהו יש בעיות אישיות רבות. הוא ומשפחתו טסו ברחבי העולם על חשבון אחרים, גם כשהיה בעל תפקיד ממלכתי. תיק זה ותיקים אחרים עוכבו על-ידי היועץ המשפטי במשך שנים רבות.

היועץ הזה התחלף עכשיו, ובמקומו בא אדם המקורב לנתניהו עוד יותר – מזכיר הממשלה, אביחי מנדלבליט, משפטן חובש-כיפה שעבד איתו על בסיס יומיומי. כמה מפתיע!

כדי לבטח את עצמו עוד יותר, מינה נתניהו מבקר-מדינה לפי טעמו. המבקר, שגם הוא תופס עמדה מן החשובות במדינה, נבחר להלכה על-ידי הרוב בכנסת, המקבל את הוראותיו מנתניהו. גם האיש הזה, יוסף שפירא, הוא שופט לשעבר. עד כמה חשובות שתי עמדות אלה התברר זה עתה בעניינה של הגברת שרה נתניהו. הארץ כולה עוקבת בנשימה עצורה אחרי המשפטים של עובדי המעון הרשמי של ראש-הממשלה, המעידים בזה אחר זה ש"שרה'לה" (כפי שהכל קוראים לה) היא בוסית בלתי-נסבלת, מתעללת, צעקנית, היסטרית. היא גם משתמשת בקופה הממשלתית לסיפוק צרכיה הפרטיים.

המפקח הכללי של המשטרה משלים את המעגל. במשך שנים שקע פיקוד המשטרה בבוץ של הטרדות מיניות וקבלת שוחד. קצין בכיר אחד התאבד, אחרים הועפו החוצה.

הכול הסכימו שהפיתרון הנכון הוא להביא אדם מבחוץ. נמצא איש בכיר בשב"כ. רעיון נהדר. אלא שמאז שהאיש הזה, רוני אלשייך, נכנס לתפקידו, המשטרה שוקעת בבוץ עמוק עוד יותר. אזרחים - ערבים ויהודים – מקבלים בפרהסיה מכות-רצח מידי שוטרים, וזוכים לגיבוי מלא מהמפקח הכללי החדש.

אנשי הימין טוענים שהתקשורת הישראלית היא "שמאלנית", מיבצר של "האליטה הישנה" שהימין נשבע לחסלה (ולבוא במקומה). למרבה הצער, זוהי טענת-שווא. אחד משני העיתונים הגדולים, "ישראל היום", שייך לנתניהו. ליתר דיוק, הוא שייך לשלדון אדלסון, טייקון בתי-הקזינו, המכור ל"ביבי" בלב ובנפש. היעד היחיד של החינמון הזה הוא לשרת את נתניהו אישית, והוא מחולק בחינם בכמויות אדירות.

העיתון ההמוני השני, "ידיעות אחרונות", מנסה להתחרות תוך כדי איגוף החינמון מימין.

העיתון החשוב השלישי, "הארץ", הוא עיתון איכותי אך הרבה יותר קטן. הוא מותח ביקורת על נתניהו, וקיומו נתון בסכנה כלכלית מתמדת.

בשלושת ערוצי הטלוויזיה שוררת שממה תרבותית. חוץ מהחדשות ומספר מצומצם של תוכניות איכותיות, הערוצים ריקים מתוכן. הם מוקדשים לתוכניות "ריאליטי" שהקשר שלהם לריאליטי אפסי. מי ממונה עליהם?שר-התקשורת, כמובן. ומיהו שר-התקשורת? ושוב הפתעה – שמו בנימין נתניהו. לפי החוק הישראלי, ראש-הממשלה יכול להשאיר בידיו כל מספר של תיקים שיחפוץ. בידי נתניהו יש כמה וכמה תיקים, וביניהם תיק החוץ ותיק התקשורת.

זה חודשים נודדת השינה מעיני אנשי התקשורת. כל שלושת הערוצים תלויים בממשלה. יש אנשי-תקשורת שהם עדיין ביקורתיים, אך מספרם הולך ופוחת. כשהופעתי השבוע ברדיו אמרתי למנחה שבעוד שנה הוא וחבריו יהיו, מן הסתם, מובטלים. הוא צחק והשיב: "מה, רק בעוד שנה?"

רבים מפרשני הטלוויזיה והרדיו כבר הפכו לקרנפים. תהליך ההתקרנפות נמשך. ועכשיו באה המכה החמורה ביותר: אביגדור איווט ליברמן. ליברמן הוא איש מפחיד. גם דונלד טראמפ היה מצטמק בנוכחותו.

הוא עולה ממולדובה הסובייטית, ושימש בעבר כשומר-הסף בברים. לאחר-מכן שימש כעוזר קרוב לנתניהו. הוא חי בהתנחלות ועכשיו הוא הפוליטיקאי הקיצוני ביותר על הבמה. פעם הציע להפציץ את סכר אסואן במצריים – מעשה שהיה גורם למיליוני הרוגים. זו הייתה אחת ההצעות היותר מתונות שלו. הוא טען שהצבא אינו די תקיף. לא מכבר הכריז שנתניהו הוא רמאי, נוכל ושרלטן.

ליברמן ("איש חביב" בגרמנית) הוא איש ערמומי מאוד. אפשר לנחש שבחודשים הקרובים, לפחות, הוא יתחזה לאדם חביב, מתון ושוחר-שלום. בשבוע האחרון גם הוא וגם נתניהו הכריזו על תמיכתם בתוכנית-השלום הערבית, המבוססת על עקרון "שתי מדינות לשני עמים". זה כאילו הכריז בניטו מוסוליני ב-1939 שהוא בכלל פציפיסט.

העימות המתקרב בין שר-הביטחון והמטכ"ל עשוי להיות מאורע דרמתי ביותר, מעין התנגשות בין כוח שאינו-ניתן-לעצירה לבין מאסה שאינה-ניתנת-להזזה. צה"ל הוא מוסד כמעט אוטונומי. "המפקד הראשי" שלו הוא הממשלה בכללותה, הפועלת באמצעות שר-הביטחון.

צה"ל הוא צבא ממושמע. רק לעיתים רחוקות מאד הוא מורד בגלוי. זה קרה, לדוגמה, ב-1967, כאשר הצבא המצרי התרכז בסיני וראש-הממשלה, לוי אשכול, היסס לתת את הפקודה להתקיפו. מספר קצינים בכירים איימו עליו בהתפטרות קולקטיבית אם לא יתן את הפקודה. אשכול נכנע להם. (אחד הקצינים היה האלוף מתי פלד, שהפך לאחר מכן לאיש בולט במחנה-השלום.)

מול ההתנגדות המאוחדת של המטכ"ל, שר-הביטחון הוא כמעט חסר-אונים. אבל הוא שולט בתקציב ענק, העולה בהרבה על כל התקציבים האחרים. יש לו גם השפעה רבה על מינוי הרמטכ"ל ושאר הקצינים הבכירים.

המצב רע עוד יותר: הקצינים הזוטרים והטוראים חונכו במערכת-החינוך הממלכתית הלאומנית או במערכת הדתית. יתכן שרובם קרובים כיום לליברמן יותר מאשר לרמטכ"ל. למשל: במקרהו של אלאור אזריה, החייל שירה למוות מטווח אפס בפלסטיני פצוע קשה ששכב על הארץ. חיילים רבים הכריזו על אזריה כעל גיבור לאומי.

כעת נדון אזריה בבית משפט צבאי באשמת הריגה. הפיקוד העליון התעקש מול התנגדות הימין. וראה זה פלא, מי דחק את גופו רב-המשקל לתוך אולם בית-המשפט הצפוף, אם לא אביגדור ליברמן. הוא בא להביע את תמיכתו בחייל ההורג. גם נתניהו התקשר אל אביו של הנאשם כדי להביע תמיכה בו. (כאשר צפינו בחייל ההורג בטלוויזיה, ראינו להפתעתנו נער, שנראה נבוך ומבולבל, כשאמו יושבת מאחוריו ומלטפת את ראשו, כמו לתינוק. אוי למדינה השמה נשק קטלני בידי נער בלתי-בשל שכזה!)

כעת זה המצב. הממשלה חותרת מתחת לפיקוד הצבאי, ומחנה-השלום שם את מבטחו במטכ"ל. יתכן שיש אצלנו אנשים המתפללים עכשיו לאלוהים (שהם אינם מאמינים בקיומו) ומייחלים לפוטש צבאי.

הכותב הוא אורי אבנרי, עיתונאי ופעיל שלום

BLOG COMMENTS POWERED BY DISQUS