אחת השורות המפורסמות ביותר בשירה הגרמנית היא "אל-נא תאמרי לי שלום תחת עצי התרזה". המשורר היהודי-גרמני היינריך היינה מבקש מאהובתו שלא לבייש אותו בפומבי ולא לברך אותו לשלום ברחוב הראשי של ברלין, הנקרא "תחת עצי התרזה". ישראל נמצאת במצבה של האהובה ההיא. המשטרים הערביים מתנים איתה אהבים, אבל אינם רוצים להיראות איתה בפומבי. די מביך.

כלים
אורי אבנרי, עיתונאי ופעיל שלום
אורי אבנרי, עיתונאי ופעיל שלום

המדינה הערבית הבולטת מבחינה זו היא סעודיה. זה זמן רב מהווה הממלכה המדברית בעלת-ברית סודית של ישראל, ולהפך.

בפוליטיקה, האינטרס הלאומי גובר לעיתים קרובות על המחלוקות האידיאולוגיות. כך זה גם במקרה זה. המרחב הערבי מחולק עכשיו בין שני מחנות, ובראשם סעודיה ואיראן.

הקשת הצפונית מורכבת מאיראן עצמה, עיראק בעלת הרוב השיעי, החלק העיקרי של סוריה שבשליטת העדה העלאווית (הקרובה לשיעים) וחיזבאללה השיעית בלבנון.

הגוש הדרומי, בהנהגת סעודיה, מורכב מהמדינות הסוניות: מצריים וממלכות המפרץ הפרסי. יש לו קשרים מעורפלים עם דאעש הסוני, שהתמקם בין עיראק וסוריה. מלבד מצריים הענייה, כולן מסריחות מכסף הנפט.

הקשת הצפונית נתמכת על-ידי רוסיה, שנתנה זה עתה חיזוק צבאי רציני למשטרו של בשאר אל-אסד. עד לאחרונה נתמך הגוש הדרומי על-ידי ארצות-הברית.

זוהי תמונה מסודרת, כמו שהיא צריכה להיות. אנשים ברחבי העולם אינם אוהבים מצבים מסובכים, בייחוד כאשר קשה להבחין בו בין ידידים ואויבים.

תורכיה, למשל. תורכיה היא מדינה סונית, שהייתה עד לא מכבר מדינה חילונית, אך הנשלטת כעת על-ידי מפלגה דתית. לכן זה די הגיוני שהיא תתמוך בדאעש, הסונית והדתית.

התורכים נאבקים גם בכורדים הסורים, הלוחמים בדאעש והקשורים לכורדים בתורכיה, שממשלת תורכיה רואה בהם איום קטלני.

(הכורדים הם עם נפרד, לא ערבי ולא תורכי. ארצם מחולקת בין איראן, עיראק, תורכיה וסוריה. הם לא מסוגלים להתאחד. רובם סונים.)

ארצות-הברית לוחמת בסוריה של אסד, הנתמכת על-ידי רוסיה. אך האמריקאים לוחמים גם בדאעש, הלוחמת באסד. הכורדים הסוריים לוחמים בדאעש, אך גם נגד הכוחות של אסד. חיזבאללה הלבנונית תומכת בכל כוחה בסוריה, שהיא האויבת המסורתית של לבנון. חיזבאללה מקיימת את משטרו של אסד בחיים, בעודה לוחמת בדאעש, לצידם של ארצות-הברית, אויבתה בנפש של חיזבאללה, והכורדים הסוריים.

זה מבלבל אתכם? אתם לא היחידים.

בזמן האחרון שינתה ארצות-הברית את עמדתה. עד אז הייתה התמונה ברורה. האמריקאים היו זקוקים לנפט הסעודי, שהמלך מכר להם בזיל הזול. האמריקאים שנאו גם את איראן, מאז שקנאי האסלאם סילקו את המלך, שהיה המשרת של ארצות-הברית. הקנאים האסלאמיים תפסו את השגרירות האמריקאית בטהראן והחזיקו בעובדיה כבבני-ערובה. כדי לשחרר אותם, האמריקאים סיפקו לאיראנים נשק, באמצעות ישראל. (זה נקרא אז איראן-גייט.) איראן הייתה שקועה במלחמה נגד עיראק, שנשלטה על-ידי סדאם חוסיין. האמריקאים תמכו בסדאם חוסיין נגד איראן, אבל אחר-כך הם תלו אותו ולמעשה מסרו את עיראק לידי איראן, אויבתם בנפש.

עכשיו יש לארצות-הברית מחשבה שנייה (אם כל הבילבול הזה קשור במחשבות). הברית המסורתית שלה עם סעודיה אינה נראית עוד כל-כך מושכת. תלותה של ארצות-הברית בנפט הסעודי לא כל-כך חזקה כמו בעבר. גם העריצות הדתית הסעודית אינה נראית מושכת יותר מאשר הדמוקרטיה הדתית של איראן. השוק האיראני מושך גם הוא. האוכלוסיה באיראן מונה 80 מיליון לעומת 20 מיליון סעודים.

עכשיו יש לנו הסכם אמריקאי-איראני, ומפרקים את העצומות שהוטלו על איראן. זה נראה כמו ההתחלה של ידידות נפלאה. המוני הנסיכים בסעודיה רותחים מזעם ומשקשקים מפחד.

איפה נמצאת ישראל באנדרלמוסיה הזאת? ישראל היא חלק מהאנדרלמוסיה.

מדינת-ישראל קמה באמצע המלחמה בעולם הערבי. אז דגלה המדינה במשהו שנקרא "ברית המיעוטים". הרעיון היה לקיים שיתוף-פעולה עם כל הכוחות שבשולי העולם הערבי: המארונים בלבנון (אל השיעים בלבנון התייחסו בזלזול ובהתעלמות), העלאווים בסוריה, הכורדים בעיראק, הקופטים במצריים והשליטים באיראן, אתיופיה, דרום-סודאן, צ'אד ועוד.

אכן, בפועל היו קשרים כלשהם עם המארונים. השאה של איראן הפך לבעל-ברית קרוב וחשאי-למחצה. ישראל עזרה לשאה לבנות את המשטרה החשאית שלו, והשאה הניח לקצינים ישראלים לעבור דרך איראן כדי להגיע למורדים הכורדים בצפון-עיראק, שם הדריכו הקצינים הישראליים את הכורדים – עד אשר, למרבה הצער, השאה הסתדר עם סדאם חוסיין. השאה גם היה שותף לצינור שהוביל נפט איראני מאילת לאשקלון, תוך עקיפת תעלת-סואץ. (פעם ביליתי יום בהנחת הצינור הזה, הנמצא עדיין בבעלות ישראלית ואיראנית משותפת, בכפוף לבוררות אינסופית.)

עכשיו המצב שונה לגמרי. הריב השיעי-סוני (על ירושת הנביא מוחמד), שנימנם במשך מאות שנים, פרץ שוב במלוא עוזו. מובן שהוא משרת אינטרסים ארציים לגמרי.

בעיני הסעודים, ההתחרות שלהם עם איראן על ההגמוניה במרחב המוסלמי חשובה לאין ערוך מהסכסוך הישן עם ישראל. לפני שנים פרסמו הסעודים תוכנית-שלום, שהייתה דומה מאוד לתוכניות-השלום של תנועות-השלום הישראליות, ובכללן התוכנית של "גוש שלום". היא התקבלה על-ידי הליגה הערבית אך נדחתה על-ידי ממשלת אריאל שרון. מאז כל ממשלות ישראל פשוט מתעלמות ממנה.

יועציו של בנימין נתניהו מתפארים בכך שמעולם לא היה מצבה הגיאו-פוליטי של ישראל טוב יותר מכפי שהוא עכשיו. הערבים עסוקים במריבות שלהם. מדינות ערביות שונות שואפות לחזק את קשריהן החשאיים עם ישראל.

הקשרים עם מצריים אינם חשאיים כלל. הרודן הצבאי המצרי משתף בגלוי פעולה עם ישראל בהחנקת רצועת-עזה, על כמעט שני מיליון תושביה. מצריים חושדת בחמאס, השולט ברצועה, שהוא מקיים קשרים עם דאעש, אויבת מצריים, בסיני.

אינדונזיה, המדינה המוסלמית הגדולה בעולם, קרובה ליצירת יחסים גלויים איתנו. הקשרים הפוליטיים ו/או המסחריים שלנו עם הודו, סין ורוסיה הם טובים, וממשיכים להשתפר.

מדינת-ישראל הקטנטנה נחשבת לענק צבאי, למעצמה טכנולוגית ולדמוקרטיה יציבה (לפחות לאזרחים היהודים). אויבים כמו תנועת הבי-די-אס מהווים, לכל היותר, מטרד. אז מה רע?

כאן אנחנו חוזרים לעצי-התרזה.

איש מבין בעלי-הברית הערבים החשאיים שלנו אינו מוכן לברך אותנו לשלום בפומבי. מצריים, שאיתה יש לנו הסכם-שלום רשמי, אינה מקבלת עוד בברכה תיירים ישראליים. יועצים להם בשקט לא לבקר שם.

לא סעודיה ולא בעלות-בריתה אינן מוכנות לקיים איתנו יחסים גלויים. להיפך, הן ממשיכות לדבר על ישראל באותו הסגנון הארסי כמו בשלבים הרעים ביותר של הסירוב הערבי.

כל הממשלות האלה מעלות את אותה הסיבה: דיכוי העם הפלסטיני. כולן מדברות בלשון אחת: יחסים רשמיים עם ישראל ייתכנו רק אחרי סיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

המוני העמים הערביים בכל הארצות מעורבים עד עומק ליבם במצוקת העם הפלסטיני, ואינם מוכנים לסבול קשרים רשמיים בין שליטיהם לבין ישראל.

השליטים האלה אימצו לעצמם את אותם התנאים שנוסחו על-ידי יאסר ערפאת ושהוכנסו לתוכנית-השלום הסעודית: מדינה פלסטינית חופשית לצד מדינת ישראל, גבולות מוסכמים המבוססים על קווי יוני 1967 עם חילופי-שטחים מצומצמים, ושיבה "מוסכמת" של הפליטים ("מוסכמת" על ישראל, כלומר לכל היותר שיבה סמלית של מספר מצומצם מאוד.)

ממשלות ישראל לא הגיבו על תוכנית זו. הממשלה הנוכחית, בראשות בנימין נתניהו, רחוקה מתנאי-שלום אלה יותר מאשר אי-פעם. כמעט מדי יום מחוקקת הממשלה חוקים, מרחיבה התנחלויות, עושה מעשים ומכריזה הכרזות המרחיקים את ישראל מכל שלום שהעולם הערבי יכול לקבל.

הדורות הבאים יסתכלו על מצב זה בפליאה.

מאז ייסוד התנועה הציונית, ובוודאי מאז הקמת המדינה, חלמו הישראלים על סיום ההתנגדות הערבית ועל נכונות העולם הערבי לקבל את ישראל "היהודית והדמוקרטית" כחברה לגיטימית באזור.

עכשיו קיימת אפשרות זו. אפשר לעשות את זה. ישראל מוזמנת לשולחן הערבי. ומדינת-ישראל מתעלמת מההזדמנות.

לא מפני שישראל עיוורת, אלא מפני שהשטחים הפלסטיניים הכבושים והקמת התנחלויות חשובים בעיניה יותר מסתם עשיית שלום.

משום כך אף לא ערבי אחד אינו רוצה שנאמר לו שלום תחת עצי התרזה.

הכותב הוא אורי אבנרי, עיתונאי ופעיל שלום

BLOG COMMENTS POWERED BY DISQUS