בחודשיים האחרונים לקחתי חלק בעוד מסע מרתק אל מסדרונות התודעה של מערכות השלטון בישראל. כמו בכמה וכמה הזדמנויות בעבר, היה זה (ועדיין) מסע אל נבכי תודעתה של הרווחה, זו שבה נושמים לרווחה בעיקר סעיפי התקציב המשומנים, המוקצים לגזלת נזקקיהם. ילד/ה שמוצא/ת למשפחת אומנה, שווה למשל 16,350 ₪ לראש. אחלה דיל תקציבי. מדובר ביישום שיטתי ונרחב של קונספציה, לפיה יודעות רשויות הרווחה טוב מהציבור מהו הורה טוב/ה. הקריטריונים פשוטים: חד הוריות, משפחות או בודדים/ות בבתקופת משבר משפחתי (וכולנו חווינו שכזה), רובן מהפריפריה החברתית, מזרחיות או יוצאות חבר העמים, שמשבר ההגירה מצא אותן לא מוכנות להתמודדות עם רשויות, להן מעניקה הרווחה מענה מוטה במיוחד. בסביבה הזו, מתנהל הספסור הרשמי הגדול ביותר בנפשות – שיטת "ההשמה החוץ ביתית".

כלים

העוני הוא מכנה משותף רחב, שאצל ה"סוציאליות" נקרא הזנחה. אין מספיק אוכל, לבוש ממותג, כסף לבלוף של "חינוך חינם" (שעלה לי אישית 18,000 ₪ בשנה האחרונה), להשגחה רפואית, לקורת גג עם חדר ומסך LCD לכל ילד/ה, ואין גם זמן, כי עסוקים בהישרדות. ז'בוטינסקי מתהפך בקברו כשהוא רואה מה עשו לחמשת הממים שלו (מזון, מלבוש, מרפא, מדור ומורה), שהפכו בידי הרווחה מתפיסה אידיאולוגית של תשתית שעל המדינה לספק לאזרחיה, לקריטריון שבהעדרו נקרעים ילדים מזרועות הוריהם ע"י המדינה, למשפחות אומנה, מוסדות, מקלטים ואימוץ. במדינת ישראל אין הגדרה מחייבת מהו ילד בסיכון: מספיק להיכנס למשבצת של "שלומו הגופני או הנפשי נפגע או עלול להיפגע מכל סיבה אחרת" (סעיף 2(6) לחוק הנוער טיפול והשגחה) וכל עובדת רווחה עם תפיסת עולם פטרונית יכולה להכניס כל ילד לתוך התיבה. ככה, לו הייתי פקידת סעד, הייתי מוציאה מהבית כל ילד ש"מורעל" במשקאות תעשייתיים, למנוע פגיעה בשלומות הפיזי. אם אפשר, אז למה לא?

מה שחשוב לי כרגע זה לתת קצת הדרכה למי שילדים הוצאו מחזקתן/ם, בדרך כלל בצו שהוצא ע"י חותמת גומי שיפוטית כלשהי במעמד צד אחד, בגין נימוקים שניתן היה לבטלם בהשקעה מינימלית בהדרכה וטיפוח באותה משפחה. הנימוקים נאספים מן היקב ומן הגורן. אם חוותה האשה רגע חלש בחייה, הוא ייזקף לחובתה לעולם ועד, כנימוק לשלול ממנה את הזכות לאמהות. זכות בסיסית, אגב, שאותן מערכות בדיוק נחלצות להגן עליה כשמדובר בסחר בנשים לצרכי פונדקאות, כאינקובטורים חיים, עבור אוכלוסיות חזקות. שני צדדים של אותו מטבע. מי שמעוניינים/ות לראות ולשמוע יותר, ניתן למצוא כיסוי רב לסיפורים הללו בתכניות צינור לילה, עושים צהריים עם יעל דן, כתבות תחקיר בישראל היום ובוואלה, המוני סרטוני יוטיוב ובהפניות דרך קיר הפייסבוק שלי.

הנה כמה טיפים למאבק אפקטיבי (לשון אשה – מכוונת לנשים וגברים כאחת):

1. את במנעד רגשי מטורף, בין אבדן, פחד ודאגה – אבל תזכירי לעצמך שמאבק נכון דורש ממך לפעול על פי שלושת ה- C: Calm (רגועה), Cool (קרת רוח), Collected ("אסופה" ומאופקת, פועלת על פי תכנית, כשסוערת – מוציאה את זה על מקורבים ולא בזירה הציבורית, לא נענית לכל הסתת דרך ופרובוקציה).

2. החליטי מראש מהם שלושת הדברים שהכי חשובים לך. על כל השאר, אפשר לוותר. למשל – חשוב להחזיר את הילדים הביתה, לא חשוב להשאיר באוויר פוסט שהרווחה מבקשת ממך להסיר, בקשה מקוממת וחצופה ככל שתהיה.

3. שמרי על מידע לעצמך ולקבוצה נבחרת של 3-4 אנשים גג, שאמינים עליך ומלווים אותך. חשוב שחלקם יהיו חסרי פחד, שלרווחה אין במה לאיים עליהם.

4. היזהרי מקבוצות אינטרסים, שנאבקות מאבק משלהן, ומעויינות לחבור אליך רק כי יש לך "סיפור טוב" שיכול לעזור להם. לרוב, הם יזנחו אותך שותתת דם ברגע שישיגו את מבוקשם.

5. קחי בחשבון שמדובר כאן בריקוד קלאסי של שני צעדים קדימה צעד לאחור – לנשום עמוק, לחשוב תמיד על המטרה, לא להיבהל מפעולות נקודתיות נגדך, שמטרתן להוציא אותך משלוותך.

6. עבדי עם ייעוץ משפטי עקבי ומתמחה – אל תשעי לעצות משפטיות של אופורטוניסטים ושל מי שאינם חלק מהמסע שלך להשבת ילדיך לחיקך. אל תעשי אף צעד בלי ייעוץ משפטי, כולל ובמיוחד פרסומייך השונים ברשת.

7. זהי גורמים מלווים בתקשורת ועבדי אתם בפתיחות וגילוי לב (כל מה שאת לא רוצה שיפורסם – פשוט תגידי).

8. זכרי שסודות הם משהו שהרווחה עלולה להשתמש בו נגדך: תמיד עדיף לשים את האמת על השולחן. שם, היא טובה מנזקיה במחשכים.

הכותבת היא חנה בית הלחמי, יועצת שיווק ואסטרטגיה, מומחית ניו מדיה, תדמית ציבורית, מיתוג ציבורי וקמפיינים, מרצה ומדריכה בארגונים, מאמנת

לאתר של חנה בית הלחמי: http://www.hbh.co.il/

BLOG COMMENTS POWERED BY DISQUS