התלמידים, שלמדו מספר שנים על השואה, החליטו יחד עם מורות והורים לפתוח בפרויקט לאיסוף כפתורים עולמי. המטרה: לאסוף מיליון וחצי כפתורים,וכמה שיותר עדויות וסיפורים להנצחת מיליון וחצי הילדים היהודים שנספו בשואה, ובכך לנסות ולהמחיש את המספר הבלתי נתפס של מיליון וחצי ילדים יהודים שנספו בשואה.
לדברי המורות "סוזן ויס">סוזן ויס ותלי סמואל המארגנות, הבחירה דווקא בכפתורים נבעה מכך שהכפתור הוא אביזר בסיסי בפרטי לבוש שונים של כל אדם. לכל כפתור צורה וצבע ייחודי משלו, דבר הממחיש ומסמל את השוני והייחוד שהיה לכל אחד ואחד מהנספים. הכפתור הינו אביזר בבגד אשר מגן עלינו ובכך אנו מבטאים על דרך השלילה את היות הילדים חסרי הגנה בשואה. צורתו העגולה של הכפתור רומזת לנו על מעגל החיים אשר נקטע בטרם עת.
יחד עם איסוף הכפתורים, אוספים התלמידים גם סיפורים מרגשים של ניצולי שואה, ומעודדים במכתבים את הקהל לשלוח יחד עם הכפתורים גם סיפורים אישיים. "המטרה באיסוף הסיפורים" אומרת המורות, "היא להמחיש כי למרות ההמון הרב של הילדים אשר נספו, לכל אחד מהם היה סיפור אישי שונה, ולראיה, הסיפורים של אלה ששרדו את התופת".
בית הספר הקים ארכיון, ובו נאספו כל הסיפורים והעדויות שהגיעו מהארץ ומקצוות העולם. בנוסף הוקם מיצג ובו מיליון וחצי הכפתורים. המייצג בנוי מתשעה מיכלים שקופים המרמזים על תשעה ירחי הלידה, סמל להמשכיותו הנצחית של עם ישראל.
בין היתר, קיבלו התלמידים את הסיפור הבא: "חורף 1940 היה חורף קשה במיוחד וכולנו סבלנו מהקור. רוב האנשים מתו מרעב, קור וכל מיני מחלות. כיון שלא הבאנו איתנו מעילים, אמי החליטה לתפור מעילים לי ולאחותי מאחת השמיכות שהבאנו. לאף אחד במחנה לא היה חוט. לקחנו בגדים של אלו שנפטרו, ובסבלנות ללא קץ פרמנו את התפרים מהבגדים. ערכם של הכפתורים היה רב, יותר מאשר תכשיט בעל ערך. כל כפתור נשמר כאוצר. אלו שהיו ברשותם כפתורים נחשבו "לעשירים". ניתן היה להחליף כפתור בפיסת לחם, קערת מרק, מחט או אפילו נייר מכתבים ועפרון. מעל לכל למי שהיו כפתורים נשאר חם בחורף, כי הכפתור סגר חולצה, סוודר ומעיל.
אחרי תקופה ארוכה המעילים היו מוכנים. חסרים היו רק הכפתורים. הפריט היחידי בעל ערך שנשאר לאימי היה אצבעון מכסף שקבלה מאמה שעלתה כשנתיים קודם לארץ ישראל. בעזרת אוצר זה קיוותה אימי שתצליח להשיג את משאלתה: כפתורים עבור שני המעילים שלי ושל אחותי. בסופו של דבר מצאה אימי שני כפתורים אדומים ושני כפתורים שחורים. את המעילים האלו לבשנו, אחותי ואני, כששחררנו מהמחנה. לכפתורים יש משמעות מאד מיוחדת עבורי. דבר קטן ופשוט כמו כפתור יכול ללמד אותנו שאי שאפשר לקבל הכול כמובן מאליו, ויש לשמוח במה שהחיים מציעים לנו".
חלק מההשראה לרעיון יחודי זה בא מפרויקט דומה שנערך לפני מספר שנים בעיירה קטנה בשם וייטוול (Whitwell) בטנסי שבארה"ב, פרויקט שאף נעשה עליו סרט תיעודי בשם "מהדקי נייר" (Paper Clips).
בסרט מסופר על ילדי חטיבת הביניים באותה עיירה שלמדו על נושא השואה ולא הצליחו להבין את משמעות המספר 6 מיליון. כדי לנסות ולהמחיש אותו הם החליטו לאסוף 6 מיליון מהדקי נייר, זאת מאחר והם גם למדו כי בנורבגיה ענדו אותם האזרחים על דשי בגדיהם כמחאה על הכיבוש הנאצי.
פנייתם של ילדי העיירה זכתה להיענות מדהימה, ובמקום נאספו מיליוני מהדקי נייר שהגיעו מכל העולם, כולל מישראל, כשיחד איתם גם מכתבים וסיפורים מרגשים. מהדקי הנייר, שמספרם הגיע ל-15 מיליון ואולי אף יותר, הוצבו לבסוף בקרון רכבת אותנטי שנשלח מגרמניה והפך לאתר זיכרון בחצר בית הספר.
בין תורמי הכפתורים: הרב הראשי לישראל הרב ישראל מאיר לאו, סופרים ישראלים אורי אור לב, דורית אור גד, נורית יובל, "זהבה קור">זהבה קור , משה גרנות, שלומית כהן אסיף וכן המלחין חנן יובל. משלחת נוער שהגיעה ארצה מבית הספר Solomon schechter בניו יורק. מעצבי האופנה דורית פרנקפורט, רונן חן, יעל גורפינקל, הני ועדי יעקובסון, נעמה בצלאל, סיגל דקל והמותג 'comme il faut' קום איל פו. לא מעט חברי כנסת ושרים נרתמו לעזרת הפרויקט. בין תורמי הכפתורים והסיפורים לפרויקט גם יו"ר הכנסת לשעבר שבח וייס אשר העביר למארגנים את ספרו המגולל בין השאר את סיפור ילדותו אותו עבר בצל השואה.
אחד הכפתורים המרגשים שהגיע לפרויקט הוא כפתור צבאי שנמסר ע"י אמו של הקצין "חגי לב">חגי לב הי"ד, תושב אפרת. חגי יצא שבוע לפני מותו עם משלחת צבאית אל מחנות המוות בפולין, ונהרג בפעולה צבאית בעזה. על בסיס העדויות הרבות שהגיעו לפרויקט נבנו ערכות לימודיות, המדגישות את התקומה שלאחר השואה, ובהן ערכה המספרת את סיפורם של ילדים שעברו את השואה ועלו ארצה. אל מיצג הכפתורים אמורים להגיע גם תיירים לא-יהודים מפולין, בסיורים בעקבות השואה.
