כלים

"לך תמכור כליה" אמרה שופטת משפחה לאבא גרוש. "לא אכפת לי מאיפה תביא את הכסף" אמרה שופטת אחרת. שופט חובש כיפה, פאול שטרק, אמר לאברך שעשה מצוות פרו ורבו, לצאת מהישיבה ולעבוד וגזר עליו לשלם תמורת שלושה ילדים 4,450 ₪, כאשר שכרו של האברך הוא 1,700 ₪. על אבא חילוני אחר עם שלושה ילדים ומשכורת של 5,000 ₪ פסקו 6,700 ₪ מזונות. איך אשלם, שאל האבא? "מהכלא" ענתה השופטת. זו המציאות. מה קורה כאן? מאיפה שופטי בית המשפט למשפחה חושבים שהגברים אמורים להביא את הכסף?

האומנם כספי המזונות צומחים על העצים בישראל?

כנראה שבהכשרה של שופטי בית המשפט למשפחה מישהו לימד אותם שכסף צומח על העצים, ובגירושין הגבר פשוט צריך לצאת החוצה ולקטוף מלוא החופן שקלים, דולרים ופרנקים שוויצרים. יחסם של השופטים לגברים הוא כאילו הגברים מרופדים בכסף, והם פשוט לא רוצים לשלם לגרושתם בגלל נקמה אישית. על מנת לדרבן אותם לשלם, מוסיפים השופטים באורח שגרתי מילות גנאי וזלזול בגבר לפסק הדין, כדי שהגבר ידע בדיוק מה חושב עליו השופט, ולא יחזור.

כמובן שאין ערעורים על פסקי דין למזונות, בגלל ההלכה שערכאת הערעור לא מתערבת בממצאי בית המשפט למשפחה, וגם בגלל העירבון האסטרונומי שהגברים נדרשים להפקיד. כאשר שופט יודע שאי אפשר לערער עליו, הוא פשוט עושה מה שבא לו.

המקרה של האברך אמנם מוזר כי קשה להאמין ששני הורים ושלושה ילדים התפרנסו מ 1,700 ₪ בחודש, אבל אם זו הייתה ההכנסה של הגבר לפני הגירושין, כנראה שהאישה ידעה לכלכל משפחה במסגרת סכום זה, ושזה הסכום שהיה קיים לגידול הילדים, ומחיית ההורים. האישה השלימה עם העובדה שבעלה הוא אברך שתורתו אומנתו, הרי היא בחרה להתחתן ולהביא ילדים עם אחד שכזה.

מדוע לפתע מצפים האישה ובית המשפט שאותו גבר ייצא ויביא הכנסה חודשית שהיא כמעט פי שלוש ממה שהיה, ומניין יתקיים הגבר בעצמו כשעליו לצאת מהבית? אז נכון שהאברך היה "טפיל" במושגים חילוניים, וגם קורבן שטיפת מוח שלימודיו בישיבה מועילים למישהו, או שהבאת 10 ילדים לעולם מקיימת מצוות "פרו ורבו", אבל זה היה חלק מהעסקה עליה חתמה האישה כאשר התחתנה איתו.

אפילו אם ייצא לעבודה, איך ירוויח דוס שבקושי יודע אנגלית וחשבון מעל משכורת מינימום של 4,000 ₪ ואיך ישלם 4,450 ₪, וממה ישלם את שכר דירתו? אין מנוס מהמסקנה שבית המשפט למשפחה מאמין שכסף צומח על העצים, צריך רק להושיט ידיים ולקטוף אותו.

מי שמאמין ש"העמקת הגבייה", הטלת עונשים וקנסות, או הקמת "מרשם סרבני מזונות", ישנו את מצב הגבייה, טועה. את המזונות יש להקטין משמעותית, לפחות ברבע, כי החישובים אינם הוגנים, אינם שוויוניים, נוגדים אמנות בינלאומיות, והם בממוצע פי ארבע מהנהוג בעולם המערבי.

עם בדד ישכון - עם מזונות שערורייתיים ובלתי אפשריים

כאן זו המדינה היחידה בה אין קשר בין הכנסות בפועל, ושיעור מזונות הקטינים שנפסקים. זו גם המדינה היחידה בה פטורות הנשים מהשתתפות במזונות ילדיהם. גם אם הילדים עוברים למשמורת הגבר, עדיין המזונות לאישה במקרים רבים לא חדלים, ואף אחד לא מצפה ממנה לשלם מזונות. זו גם המדינה היחידה שאיננה דואגת למינימום תקציב קיום לגבר שפטור מחישובי המזונות ומעיקולים.

כאן פשוט מכפילים סכום של בערך 2,000 ש"ח כפול מספר הילדים ומוסיפים שמרטפות, חוגים, גנון, שכר דירה, הוצאות רפואיות וטיפולים פסיכולוגיים, ועוד ועוד. את הכנסות האישה בכלל לא בודקים. החוק היבש דורש מהאישה הצגת 12 תלושי משכורת הקודמים למועד כתב התביעה. בפועל את בית המשפט למשפחה זה בכלל לא מעניין. השופטת טובה סיון למשל אמרה במקרה כזה: "לי לא ידוע שמוחקים כתב תביעה בגלל שאישה לא מצרפת תלושי משכורת".

נניח שגבר משתכר 5,000 ש"ח ונגזר עליו לשלם 6,000 ש"ח עבור 3 ילדים (מספר ילדים ממוצע במשפחה ישראלית), מנין יביא את הכסף? ובכלל, אם לפני הגירושין הזוג חי מהמשכורת שהייתה (5,000 של הגבר בדוגמא זו וסכום דומה ממשכורת האישה), אז מנין צומחת הזכות לקחת לבעל את כל המשכורת, פלוס 1,000 ש"ח שאין, את קצבאות המל"ל, וגם לשמור על הכנסת האישה בלתי מדווחת?

משמע שהגירושין הן תעשייה להדפסת כספים שאין ולא היו. כל החובות בהוצל"פ הם לא בשל סרבנות, אלא פשוט כי הסכומים שנפסקים שערורייתיים ובלתי אפשריים.

שכחנו שהגבר צריך לממן 30% משכר הדירה של האישה לילד אחד, 40% לשניים ו 50% לשלושה (למעט קורבנות גניבת זרע, שאז הגברת לא "הסתמכה" על קורבנה לדיור). מכאן שהוצאות הדיור של גבר הן 130%, 140% ו 150% בהתאמה לעומת כל גבר אחר. האישה בוחרת לה איפה היא רוצה לגור, מציגה את החשבון וטוענת "זו רמת החיים לה הורגלתי".

למשל אישה אחת הציגה לשופטת טובה סיון בבית המשפט למשפחה ברמת גן תלוש משכורת על סך 3,000 ₪, והסכם שכר דירה על סך 3,500 ₪, ומבלי להניד עפעף דרשה השתתפות ב 30% מבלי שנדרשה להסביר איך היא עמדה בתשלום עד כה לבדה. לא פלא ש 200 אבות גרושים מתאבדים בשנה. אפילו הבן של דיין בית הדין הגדול, ציון בוארון, התאבד עם בלון גז בחבית.

אין שום היגיון, הגינות או צדק בסחיטת דמי המזונות מגברים שפשוט אין לא היה להם ממה לשלם. רק שנאת גברים, התנכלות וניצול אכזרי מסבירים את האטימות בבתי המשפט למשפחה. הפרקטיקה היא שהכסף שהגבר מרוויח מוגדר "הכסף המשותף" של שני בני הזוג, וכולנו יודעים שהאישה מוציאה כ 90% מהכסף במקרה הטוב, אבל הכסף שהאישה מרוויחה זה הכסף הפרטי שלה.

הפמיניסטיות בארגוני הנשים דואגות לשמור על הפריווילגיה הזאת לנשים, ועל הדרך הן מאיימות על הדיינים שלא יחרגו מהמתווה, אחרת יאבדו את מישרתם. אין גבול לאכזריות המדינה כלפי גברים. דווח למשל על אב גרוש שבעקבות חוב מזונות של כ 20,000 ש"ח פרצו לביתו שוטרי ימ"מ, ניסרו את הסורגים עם להביורים, ותפסו אותו ממש כמו מחבל, בדיוק בערב יום העצמאות.

מה עושות הגרושות עם הילדים בחו"ל?

בכל מדינה אחרת מחשבים מזונות על פי נוסחה הגוזרת אחוזים מההכנסה הפנויה. למשל, בניו יורק הבעל משלם פרו-ראטה (האחוז שבין הכנסתו להכנסתה) 17% מחיבור משכורתם של שני ההורים, מינוס ההפרשות בנה סוציאליות, לילד אחד, 25% לשניים, 29% לשלושה, 31% לארבעה, ו 35% לחמישה ומעלה, עם שינויים קלים שכולם מכומתים בנוסחה.

בווירג'יניה התשלום מתחיל ב 12% לילד אחד, וכמובן שבכל המדינות משכללים לנוסחה את הכנסת האישה, ובדרך כלל קיימת קצבה קיומית לגבר, כדי שהוא יוכל להתקיים בכבוד. לא מסתכלים בכלל על מה שנקרא בארץ "צורכי הילדים", כי מה שהילדים צריכים זה מה שהם קיבלו בזמן הנישואין, כלומר צורכי הילדים מתבטאים באחוז מההכנסה הפנויה.

לעומת זאת, בארץ יש הפלייה בוטה. אין קשר בין ההכנסה של הגבר לסכום המזונות שנגזר עליו לשלם. כל אישה באה ומנפחת את דרישותיה. הילדה רוצה בלט, והילד רוצה ג'ודו. עמודים שלמים של פסקי דין מבוזבזים על חישובים מטופשים כמו עלות החיתולים, או משקפיים אופטיות. כל זה בזבזני להחריד, וכמובן שזה גם צבוע לחלוטין. מנין החוצפה לבוא ולדרוש מהגבר להביא כסף עבור "צרכים" שנולדים לאחר הפרידה, ולא היו קיימים בזמן שהזוג ניהל משק ביית?

בצרפת שופט משפחה קובע את המזונות ללא נוסחה מחייבת. בדרך כלל מדובר ב 150€ עד 170€ לחודש לילד או כ 15% מהכנסת הגבר נטו לילד עם הפחתות למספר ילדים. ב 70% ממקרי משמורת משותפת (Garde Alternee), שבוע-שבוע, אין תשלומי מזונות, אלא אם כן יש פער כלכלי ניכר בין האישה לגבר שאז ישולם סכום נמוך עד כ 100€ לילד.

בווירג'יניה מחברים את הכנסת שני בני הזוג (נניח 10,000 לגבר ו 5,000 לאישה, יחד ההכנסה הזוגית 15,000. בודקים מה היחס הין השניים (33.3%-66.6%). מזה גוזרים את אחוז המזונות (12% לילד אחד). בדוגמא זו הגבר ישלם שני שליש מסכום המזונות שנגזר מהכנסות בני הזוג. החוק הפדראלי מחייב כל מדינה לפרסם את ההנחיות לחישוב מזונות, ורובם מפרסמות מחשבון רשמי.

בדקנו, השווינו וגילינו: נניח שהגבר משתכר כ 7,000 ₪ והאישה עושה 3,500 ₪. על ילד אחד הוא ישלם בישראל 1,500 ₪ בהערכה נמוכה לא כולל מדור, ובווירג'יניה ישלם 690 ₪. עבור שני ילדים, בישראל 3,000 ₪, ובווירג'יניה 1,074 ₪. עבור 3 ילדים בישראל 4,500 ₪ ובווירג'יניה 1,346 ₪. יוצא שבישראל נפסקים בין פי 2.17 ל 3.34 יותר דמי מזונות. בדוגמאות אחרות, ככל שהשכר של האישה גבוה יותר או שכר הגבר נמוך יותר, קיבלנו תוצאות שבין פי 3 ועד פי 6 בישראל. המינימום הוא 65$ לחודש או 227 ₪. השווה לישראל בה המינימום הוא לפחות 1,200 ₪, וגם זו רק ההתחלה, בהתחשב בכך שכאן דורשים גם "מדור".

גם באריזונה מחשבים את צירוף הכנסות שני ההורים, ומהם גוזרים את המזונות, שכל צד חייב בהם על פי חלקו פרו-ראטה. באריזונה לא משלמים על כל ילד "מינימום" אלא יש טבלה מדורגת: הילד שני יקבל 42% מהראשון. שני ילדים נוספים יקבלו 65% מהראשון יחד, ושלוש ילדים נוספים יקבלו 85% מהראשון יחד.

קיימת טבלה לחישוב הפחתת מזונות בגין "ימי הורות", כלומר ימי משמורת או השגחה אצל האב לפי מספר הימים בשנה: בין 4-20 מפחיתים 1.2%, בין 21-38 מפחיתים 3.1%, בין 39-57 מפחיתים 5%, בין 58-72 מפחיתים 8.5%, בין 73-87 מפחיתים 10.5%, בין 88-115 מפחיתים 16.1%, בין 130-142 מפחיתים 25.3%, בין 143-152 מפחיתים 30.7%, בין 153-162 מפחיתים 36.2%, בין 163-172 מפחיתים 42.2%, ובין 173-182 מפחיתים 48.6% .

לצורך העניין ניתן לצבור יחידות שעות: בין 12-24 שעות נחשבים יום אחד. בין 6-11 שעות זה חצי יום ובין 3-5 שעות זה רבע יום. את ההפחתה בגין זמן הורות גוזרים באחוזים מסל המזונות הזוגי, ואת הסכום שמתקבל מפחיתים מסך המזונות שנקבע להורה הלא-משמורן. במשמורת שווה ( Equal Custody) אין מזונות, למעט מקרים של פער ניכר בהכנסות שני ההורים, והתוצאה היא סכום די פעוט להשוואת תנאי הפתיחה.

בכל מקרה מחויב השופט לבדוק שאכן האבא, הלא משמורן, יכול לעמוד בתשלומים (Self Support Reserve Test ). המבחן הוא האם הלא-משמורן יכול לעמוד כלכלית בתשלום, והאם הוא יוכל לשמור על רמת קיום מינימאלית, כאשר מוקצבת רזרבה של 775$ לקיום עצמי. קיימת גם הקצבה להוצאות נסיעה למימוש ביקורים, אם ההורה נדרש לנסוע 160 ק"מ בכיוון אחד.

ועדת שיפמן - עוד עבודה בעיניים

בשנת 2006 הקים חיים רמון את ועדת שיפמן לבחינת נושא מזונות הילדים במדינת ישראל. שיפמן והוועדה אמורים להציע נוסחה לאור הניסיון בחו"ל, שתגאל אותנו מהשרירותיות בה נפסקים מזונות בסכומים בלתי אפשריים בארץ. שש שנים מחכים לוועדה זו. לוועדה הכניסו בעיקר נשים ואנשים המזוהים עם אג'נדות נשיות. זה ממש כמו ועדת טרכטנברג עם זהבית כהן, עופרה שטראוס והבעלים של אוסם, תלמה, שופרסל ומגה בתור חברי ועדה ללא נציגות המגזרים המקופחים.

על מנת להשתיק את הגברים הרכיבו ועדה לפני 6 שנים, והובטח שהועדה תגיש המלצות ביניים תוך שנה. זה לא קרה. הוועדה נתבקשה לחבר נוסחה שוויונית לחישוב מזונות.

בהודעה לעיתונות מטעם חיים רמון שר המשפטים דאז, נכתב: "לצד אחריותם הראשונית של ההורים לדאוג למזונות ילדיהם, מעגנת אמנת האו"ם לזכויות הילד גם את חובתה הישירה של המדינה להבטיח את האחריות הזו, ואף לסייע להורים כדי שהם יוכלו לממש את חובתם וכן לדאוג לגביית המזונות. בעשרות השנים האחרונות התפתחו במדינות העולם מודלים חקיקתיים אשר מבטאים את אחריות המדינה למזונות ילדים והבטחת גבייתם. אלה כוללים את קביעת גובה מזונות הילדים והבטחת גבייתם, תוך חתירה לצמצום התדיינויות בנושא המזונות ובפרט, הוצאת הנושא מההתדיינות בין ההורים בענייני הגירושין".

כך בחצי פה, הודה משרד המשפטים כי בבחינת חלוקת המזונות בין ההורים חלה אמנת זכויות הילד. על פי האמנה, סע' 27(ד) שני ההורים חייבים במזונות הילדים. כך, רמון, במקום להודות שהחוק בישראל מפלה בין הורים לאור הפטור לנשים ממזונות, הוא החליט להקים ועדה, מכבסת מילים ישראלית לקבירת תפוחי אדמה לוהטים. שיפמן דוגר על ועדתו שנים, וכל פעם משחרר תאריך יעד חדש שנדחה פעם אחר פעם.

בינתיים השדולה הנשית בכנסת ומשרד המשפטים אינם מחכים לשיפמן. הכנסת מוצפת בהצעות חוק "נשיות" ל"העמקת הגבייה" ו"הטבה עם הגרושות". רק בימים אלה דיברו על הצעת חוק לאפשר לנשים הגובות מזונות מהביטוח הלאומי על סמך הצהרה שהן מרווחות פחות מ 7,000 ש"ח לטוס לחו"ל מבלי לאבד את הגמלה החודשית.

הצביעות היא בכך שנשים שטוענות שאין להן כסף, רוצות לבזבז את כספי המזונות בחו"ל, והגברים אמורים להמשיך לחכות לועדת שיפמן. משרד המשפטים מקדם תזכיר הצעת חוק להקמת מסלול מיוחד לגביית מזונות. אף אחד לא ממש מחכה לשיפמן חוץ מהאבות הגרושים.

מה זה הדין הדתי, למה הוא חל בדיני מזונות ומי זאת אושא?

גבר שנחתה עליו תביעת מזונות, עושה מה שכולם עושים ומתחיל לגלוש ולאסוף מידע. באינטרנט הוא לא ימצא דבר שמועיל לו. מדינת ישראל איננה טורחת לכנס את כל החוקים, ההלכות והפסיקה במקום אחד וברור, ממנו האדם הסביר יוכל ללמוד מה הדין ומה צפוי לו. גבר מצוי המחפש תשובות יקבל בליל של מונחים מהדין הדתי, ששום דבר ברור לא עולה מהם: חובת מזונות מדין צדקה, מזונות הכרחיים, מזונות לקטני קטנים, ועוד כל מיני ביטויים לא ברורים.

התשובה הסטנדרטית היא שבמדינת ישראל, על פי דין, על הגבר לשאת בכל מזונות הילדים ההכרחיים עד גיל 18 וכן, במזונות מדין צדקה. זאת, למרות שעקרון השוויון, הוכר כעיקרון על במדינת ישראל, חוץ מאשר בדיני משפחה, ומעניין למה. עדיין תשובה זו לא עונה על שום דבר פרט לעובדה שברור שהמשפט הדתי-יהודי חל על מזונות ילדים, תחת הכותרת "דין אישי".

זאת, בהתאם לאמור בסעיף 3(א) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט – 1959, על פיו : "(א) אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה". כמזונות הכרחיים נחשבים כלכלה, מזון, ביגוד והנעלה, תשלום מס בריאות וחלקו של הילד בהוצאות אחזקת הדירה הכוללים את חלקו במדור וכמו כן, הוצאות חינוך בסיסיות.

מעבר לכך משתלמים בהתאם לגיל הילד אף "דמי טיפול" לאם, הנקבעת כמעט תמיד, כמשמורנית על הקטין. כמו כן, "בהתאם ליכולתו", משלם האב אף מחצית מן הדרוש לילד מדיני צדקה ומן ההוצאות הרפואיות ההכרחיות.

ההורה החייב במזונות ילדיו, על פי המשפט העברי, הוא האב בלבד. בעניין חיובו המוחלט של האב לזון את ילדיו עד גיל 6, נאמר בספרם של הרב ועורך הדין אבישי גריידי ועורך הדין נסים שלם, "מזונות ילדים הלכה ומעשה", כדלקמן :"חובת האב לזון את ילדיו, לא כתובה בתורה במפורש, כמצוות עשה... מזונות ילדים כחובה משפטית על האב, מופיעה כתקנה שהותקנה באושא.

וכך נכתב בגמרא במסכת כתובות : "באושא התקינו, שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו שהם קטנים". על סמך אושא, "התקינה הרבנות הראשית בשנת תש"ד תקנה, אשר לפיה : חייב האב במזונות ילדיו עד גיל 15, על פי הסמכות הכללית, העומדת לבית הדין במצבים מיוחדים הדורשים תיקון, על פי האמור בשולחן ערוך, חושן משפט בסימן ב'.

התקנה יצרה חיוב משפטי אבסולוטי על האב למזונות ילדיו הקטינים, מגיל גדילה ועד גיל 15, ולמעשה השוותה את תוקף החיוב ואת הוצאתו לפועל כלפי ילדים מגיל 6 ועד גיל 15 – לקטני קטנים עד גיל 6".

על פי תקנת אושא, יש לבייש את האבא. הרב יהודה היה קורא להם "חיית טרף", והרב חסדא היה קורא להם "עורבים" (כמו הציפורים השחורות), עד שישלמו. כך בדיוק עושים גם בבתי המשפט למשפחה היום, אלא שבימי אושא לא היה אחוז הגירושין 33%.

פרופ' מנשה שאווה, מי שחינך דורות של סטודנטים באוניברסיטת תל אביב טען ש"לשיטת הדינים האישיים בכל תקופה ותקופה יש הסבר סוציולוגי, להקל על חייה של האוכלוסייה, המורכבת מקבוצות דתיות ואתניות שונות בתוך אותה טריטוריה". אבל בזמנו של שאווה לא היו 33% גירושין, שחלקם פעם שנייה, וחלקם בפעם השלישית או יותר. למעשה גם מעולם לא היה צורך סוציאלי להחלת הדין האישי בגירושין.

זהו פשוט אלמנט אחד מני רבים של כפייה דתית. באוניברסיטאות למדו את ספריהם של שאווה ושרשבסקי. מי שרצה לקבל ציון עובד במבחן היה צריך להסכים איתם ש"לאור החקיקה הקיימת, אין מנוס מלהחיל את הדין האישי על יהודים, על פיו, על הגבר לשאת במלוא מזונות הקטינים ההכרחיים". וכך גדל פה דור של משפטנים שהלעיטו אותם באוסף הזיות מימי הביניים, ועד היום הם אינם מצליחים להשתחרר ממה שהיה כתוב באותם ספרים. היום היו קוראים לזה ספרי שנאה מגדרית.

בכל זאת שווה לציין כי פרופ' מ. קורינאלדי כתב מאמר ששמו "היש ליישם את עקרון השוויון בדיני הורים וילדים?" (קרית המשפט, שנתון הקריה האקדמית, כרך ב', עמ' 131). בין מקורות המשפט העברי שנסקרו במאמר מובאת ההלכה התלמודית, כפי שסוכמה ברמב"ם (אישות, כ"א, י"ח), לפיה הרשות בידי האם הגרושה להיפטר מחובתה כלפי ילדיה (להיניקם), ע"י שהיא "נותנת אותן לאביהם או משלכת אותן לקהל, אם אין להן אב, והן מטפלים בהן".

הסבירו לסטודנטים דאז שפירוש הדברים הוא שלאישה יש פטור מוחלט מנטל המזונות של ילדיה. אבל בקריאה מודרנית, אנו מוצאים שהדין האישי הכיר בכך שאם הגברת מתקשה בגידול הילדים בשל מעמסה כלכלית, אין סיבה שלא תיתן אותם לאבא או שתשליך את הילדים לקהל (ובימינו הכוונה למשרד הרווחה).

מה עשו אוחנה וצינובוי לאושא?

לאט לאט צצו מספר פסקי דין שקראו תיגר על ההשתפלות החילונית בפני אושא והרבנות.

אם אנחנו לא טועים, הנביא הראשון בעירו היה השופט גייפמן. בתמ"ש 82010/96 מתאריך 08/12/1997, קבע כבוד השופט גייפמן כי "במישור הרצוי, המעבר בדין הישראלי ליישום עקרון השוויון בעניין חלוקת רכוש בין בני-זוג צריך להביא גם לסגירת פערים בדיני המזונות של הדין האישי. עיקרון השוויון מן הראוי להחילו גם בדיני המזונות בחלוקת הנטל בין בני-הזוג".

השופט יהודה גרניט, אשר בעצמו טעם את נחת זרועה של גרושתו, בישבו כשופט בית המשפט לענייני משפחה במחוז ת"א, טען שיש לאמץ את הוראות סעיף 3א לחוק המזונות, אשר לפיהן "(א) אביו ואמו של קטין חייבים במזונותיו. (ב) בלי להתחשב בעובדה בידי מי מוחזק קטין יחולו המזונות על הוריו בשיעור יחסי להכנסותיהם מכל מקור שהוא".

מי שסיכלה והכשילה את פסקי הדין של גרניט היא יהודית שטופמן, בוגרת בית המשפט למשפחה, שאליה הגיע הערעור (ע"מ 1150/03). זה לא סוד שהשופטת שטופמן גם כיום דוחה כל ערעור של גבר המגיע אליה.

מייד לאחר מכן, השיב לה גרניט בתמ"ש 24650/02 (23/2/2004), "בקביעת סכום המזונות בו יחויב האב, יתחשב בית המשפט, בין היתר, גם בגובה הכנסתו של האב וביכולתו הכלכלית. יתרה מזאת קבעה הפסיקה כי בתביעת מזונות של קטין מאביו רשאי בית המשפט להתחשב גם בהכנסותיה של האם ולהפחית מחיוב האב ממזונות ילדיו... בהתאם לעקרון השוויון ועל פי דין הצדקה כפי שפורשו על ידי בית המשפט העליון בע"א 591/81 פורטוגז, על כל אחד משני ההורים לשאת במזונותיהם של הילדים בשיעור יחסי של הכנסותיו הפנויות לסך כל ההכנסות הפנויות של שניהם.

טיפה מאוחר יותר ב 15/02/2005, פסקה השופטת חנה בן עמי, (מחוזי י-מ), ע"מ 590/04: "השוויון בין המינים מצא ביטוי גם בתיקון (מס' 2) לחוק שיווי זכויות האישה, תשי"א-1951, בו הוסף סעיף מטרה שזו לשונו: "חוק זה מטרתו לקבוע עקרונות להבטחת שוויון מלא בין האישה לאיש".

בינתיים מספר קטן של שופטים מצפוניים התמודדו עם העיוותים וחוסר השוויון בדרך של כרסום זוחל באינדוקטרינציה המושרשת תוך חיפוש מוצא בדין הדתי להעדר השוויון. למשל, צמצם מרכיב המזונות ההכרחיים, עד למינימום, או החלת "דיני היושר" במשפט העברי, ("ועשית הישר והטוב"), כמכשיר לתיקון עיוותים, ב"מקרים חריגים".

ואז באו אוחנה וצינובוי. שופטת העליון, אילה פרוקצ'יה, קבעה בבע"מ 5750/03, אוחנה נ' אוחנה מיום 8/6/2005 כי: "בהערכת המזונות שעל אב לשלם לילדיו נוהג בית המשפט לקחת בחשבון את צרכיו של הילד וכן את גובה הכנסתו של אב ויכולתו הכלכלית. במסגרת זו, ממילא נלקחת בחשבון גם יכולתה הכלכלית של האם, וזו משליכה על היקף צרכיו של הילד ועל היקף המזונות שעל האב לשלם".

בבע"מ 2433/04, צינובוי נ' צינובוי, (02/10/05), קבעה השופטת פרוקצ'יה, כי "עקרון הוא כי בהערכת מזונות שעל אב לשלם לילדיו יש לקחת בחשבון את צרכי הילדים, וכן את גובה הכנסת האב ויכולתו הכלכלית. ממילא, נלקחת בחשבון בהקשר זה גם יכולתה הכלכלית של האם שבמשמורתה מוחזקים הילדים. פסיקת המזונות נעשית על דרך איזון כולל של הכנסת המשפחה מכל המקורות, תוך התחשבות בכלל היכולות מול הצרכים, וקביעה בהתאם לכך את שיעורם הסביר של המזונות".

כמו כן, "במסגרת האיזון ההולם בהערכת גובה המזונות שעל אב לשלם לילדיו (מעבר לצרכיהם ההכרחיים), יש ליתן משקל ליכולתו הכלכלית ולצרכיו שלו". שלא כמו בחו"ל, שם מיידעים את הציבור במה מדובר באמצעות נוסחאות, בישראל נשארו הדברים קישוט נטול ערך בין אוסף פסיקות אכזריות.

הבלוף הישראלי - "כל מקרה לגופו"

באוסטריה ראינו שעורכי הדין גובים כ 1,000 ₪ על כל הטיפול במזונות, כי בסך הכול מדובר בפעולה אריתמטית. בישראל, תעשיית המזונות מזינה אלפי עורכי דין הגובים סכומים לא מבוטלים.

זה בדיוק ההבדל בין מדינה שנותנת לאזרחיה את כל הכלים לדעת מה מגיע ומה לא מגיע מראש, לעומת ישראל, מדינה בה החוקים והפסיקה סודיים מהציבור, אינם נגישים לאזרחים, ומערכת המשפט מעודדת את הציבור להתנגח זה בזו, כי תמיד יש סיכוי שאפשר להשיג יותר ממה שמגיע. זה בדיוק מה שמפרנס עורכי דין, ומציף את בתי המשפט.

גם הסיסמא האיומה "כל מקרה לגופו" גורמת לנזקים איומים ולעומס על בתי המשפט. כאשר שופטי העליון מעודדים כל שופט לשקול שיקולים ולאזן איזונים, לא קיימת הלכה מחייבת, וזה מכריח כל אחד להגיע לבית המשפט, כי מי יודע מה השופט ישקול, או מה השופט יאזן. הדברים נכונים גם לדיני ביטוח, צרכנות וכמעט כל המשפט האזרחי והמנהלי. אחר כך באה בייניש ורוצה תוספת תקנים לשופטים כדי שימשיכו לשקול ולאזן, כל אחד על סמך מה שנראה לו, ועל סמך תחושות ואינטואיציות.

אילו בית המשפט היה משכיל לכתוב פסקי דין שימושיים בהם יש הלכות ברורות, עם גבולות, תקרות, נוסחאות, שאפשר יהיה להשתמש בהם גם מעבר לארבע כותלי המקרה הספציפי, סכסוכים רבים היו נסגרים מחוץ לבית המשפט. כנראה שלמנגנון יש אינטרס להנציח את העמימות וחוסר הבהירות, כדי לתדלק את ניפוח המנגנון עוד יותר. הבלוף של "כל מקרה לגופו" מייצר בוננזה לעורכי הדין, כאשר במקרה של נשים, ברור להם שיפסקו לטובתן אלפי שקלים כשכר טרחה, גם אם האישה הפריזה מלכתחילה בדרישותיה, ולא ניתן היה להגיע איתה להבנות.

נוצר מצב שמי שלא תובעת מרגישה פריירית, ואת זה קיווינו שועדת שיפמן תפתור, אבל הבעיה היא לא רק בעמימות המשפט וחוסר הצפיות. הבעיה נעוצה בריקבון, האטימות, והשנאה המגדרית שפשתה בבתי המשפט למשפחה.

אבות המשתכרים כארבעת אלפים ש"ח נטו למחייתם, נדרשים להעביר את כל משכורתם לנשותיהם לשעבר. הן מקבלות משמורת זמנית אוטומטית ומזונות זמניים מבלי שהתקיים משפט וללא הוכחות, אלא על סמך אוסף פנטזיות. השופטים מצידם דוחים את המשפט עצמו בכמה שנים, כדי שהמזונות יצטברו, ואז תוכל האישה לעקל את המזונות ממחצית נכסים ששייכת לגבר. כך מתבצעת העברת רכוש סיטונית מהגברים אל ננשים, וכך מרגישה כל מי שנשארת נשואה שהיא פריירית.

ההוצאה לפועל בתפקיד התליין הארצי

ההוצאה לפועל אינה טומנת ידה בצלחת. נפתחים תיקי הוצל"פ מבלי לבדוק בכלל את גודל החוב או אם חוב קיים. בקשות לעיקולים, ביטולי רישיונות ומעצרים מוגשים במעמד צד אחד בלחיצת כפתור במערכת מקוונת, ללא נימוקים, ומבלי שהחייב אפילו יודע. רק כדי לדעת מה בעלת החוב מבקשת, צריך הבעל להגיע פיסית להוצל"פ לחכות בתור, ולשלם מאות שקלים תמורת צילום, כאשר עורכי הדין של האישה מייצרים אנציקלופדיות כדי לנפח את עלות הצילום לבעל.

הטענה הנדושה היא מחסור בכוח אדם לגבייה, המגובה בהצגת הגברים כסרבני מזונות. האמת היא שמלכתחילה הגבייה נדונה לכישלון, כי הסכומים שנפסקים הם שערורייתיים, אי אפשר לעמוד בהם, ומן הסתם הם ימשיכו להגיע להוצל"פ גם אם יוסיפו כוח אדם, ובמיוחד אם יחמירו את הענישה, ביטולי הרישיונות והמאסרים, המונעים מהגבר יכולת לייצר כסף ממנו הוא צפוי לשלם.

בהוצל"פ טוענים שסך חובות המזונות הוא 12 מיליארד ₪. איך זה שבפינלנד שבה 5.5 מיליון תושבים, יש רק 1.330 מיליארד ₪ חובות מזונות? התשובה פשוטה: כאשר המזונות הוגנים, שוויוניים, ונורמאלים יש יותר תשלום מרצון. במדינה שבה יש הפלייה, פסיקות לא הגיוניות מעל ההכנסה, ופטור מלא לנשים, מצטברים חובות, כי אין ממה לשלם. זה כמו ניסיון להוציא מים מהסלע, באמצעות שוט עבה יותר. זה פשוט לא יקרה. מה גם, שכנראה המספרים בישראל מנופחים מלכתחילה.

למשל, ידוע על מישהי שלקחה פסק מזונות מלפני עשר שנים, אשר חזרה לבעלה, והחליטה להיפרד מחדש. הלכה להוצל"פ ושם פתחו לה תיק על מזונות רטרואקטיביים בסך 700,000 ₪ בבת אחת. נשים אחרות מקבלות יעוץ לפתוח תיק גם כשאין חוב, לגבות כסף, ולחכות שהחוב הפיקטיבי בהוצל"פ יתנפח.

דו"ח של מרכז הכנסת משנת 2006 מגלה כי מתוך חייבי המזונות בהוצל"פ לביטוח הלאומי, 40% מהם אינם בעלי סיכויי גבייה בכלל: 7% נפטרו,8% בחו"ל, 1% אסירים, 1.5% פושטי רגל, 9% מקבלי גמלה, ו 10% בהסדר תשלומים. גם בין 60% מהנותרים, יש שליש שמשלמים חלקית. בל נשכח שחלק ניכר מחוב המזונות הגלובלי כולל ריביות רצחניות. ראו למשל באוסטריה שם הריבית היא 3% (וכמעט ואין שם יהודים).

נמסר לנו שבשנה נפתחים 6,682 תיקי הוצל"פ. יש בערך 9,000 תיקי גירושים עם ילדים. מכאן ש 75% מפסיקות המזונות נידונים מלכתחילה לאי גבייה בשלך אי יכולת. אחד מכל ארבע שופטים יודע שהמזונות שהוא פוסק לא ישולמו. נשאלת השאלה בשביל מה הם עושים את זה? כנראה כדי לא לאכזב את הנשים, שפמפמו למוחן כי מגיע להן בוננזה של מזונות. על כך כבר נאמר: "אין גוזרים על הציבור גזירה שאינו יכול לעמוד בה". בישראל זהו פתגם עתיק שפעם עניין מישהו.

הצביעות הפמיניסטית ואשליית המזונות

נשים, אשר במשך שנים רבות נלחמו במלוא תעצומות הנפש, על מנת לזכות בשוויון המגיע להן, חיות היום, במדינת ישראל, שלא על פי רוח השוויון, אשר פיעמה בהן. כל זאת, בחסות חוק מיושן, ארכאי, אשר אינו משקף כהוא זה, את המהפכה העצומה שחלה, במעמד האישה, בזכויותיה, בהכנסותיה ובהפיכתה מאשת איש יושבת בית ואם בלבד, לאדם שווה זכויות וערך בעידן המודרני. האישה היום, בונה לעצמה קריירה מרתקת משלה ומגשימה את עצמה, כאדם. אי השוויון הנ"ל, גורם לנזקים חמורים לכלל האוכלוסייה, נשים וגברים כאחד.

לא ברור איזו תועלת מפיקות הפמיניסטיות הישראליות מהתעקשותן שמגיע לאישה מזונות ברמות שבכלל לא היו קיימות בזמן הנישואין, והגבר לא יעמוד בהם, כאשר נוטעים בנשים אשליות שהן יקבלו את הכסף באמצעות עונשים, ביטול רישיונות, חסימת כרטיסי אשראי ומה לא. כל הגזירות האלה לא יביאו כסף שבזמן הנישואין אי אפשר היה לייצר אותו. ובכל זאת תעשיית אשליית המזונות ממשיכה להרוס גברים יום-יום ולהביאם לפת לחם.

הבעיה היא שכאשר אדם מתחתן אין בודקים בציציותיו אם ביכולתו לממן את החשבון המוגש לו כאשר הוא מתגרש. זה כמו להיכנס למסעדה ולאכול ככל יכולתך, מבלי לשאול מראש כמה זה עולה. כאשר מגיע החשבון, פי 6 ממה שציפית, אתה מתפלץ.

גניבות זרע

גנבות הזרע הן אימתן של רווקי המדינה. קונדום שנקרע יכול לעלות 500,000 ₪ כמזונות ל 18 שנים, לא כולל עורכי דין, ובזבוז של 3-4 שנים מהחיים בבית המשפט למשפחה, ואצל פקידות הסעד. את בית המשפט לא מעניין שהקונדום נקרע, או שהגברת דקרה את הקונדום, או שהיא "שכחה" לקחת גלולות, או סירבה לקחת פוסטינור, או שסירבה לבצע הפלה.

בסיפור הזה האבא הוא כספומט, וכאן אין בית משפט שלא יהלל את זכותה של רווקה מתבגרת לבחור את הכספומט שילווה אותה ל 18 השנים הבאות. גנבת הזרע גם מונעת מהגבר להקים משפחה כרצונו, ומלהתקשר עם אישה אחרת, כאשר היא משמשת הקרצייה המיתולוגית, שכל הזמן מייצרת בעיות: עוד דיון, עוד ביטול ביקורים, ועוד תלונה במשטרה.

מי שניסח את חוק האלימות במשפחה דאג מראש להגדיר את גנבות הזרע כבנות משפחה, וכך יש להן גישה חופשית למדור אלמ"ב במשטרה, שם הן יכולות ללמד את הגבר לקח כ"בת זוג", למרות שמטבען גנבות הזרע הן הנשים הדחויות בסיפור, שאף אחד לא רצה לקשור איתן את גורלו. רווקי תל אביב מדברים היום על הקפאת זרע ועיקור מרצון על מנת לא ליפול בפח, וזו אכן הדרך הראויה.

גנבות זרע אלה, שמספרן הולך וגובר שומטות את הקרקע מתחת לטענה הפמיניסטית שהאישה היא מוחלשת, שהאישה ניזוקה כתוצאה מכך שהסכימה לקשור גורלה עם גבר, או שהאישה הסתמכה על הגבר והוא מעל באימונה. כאן הכול הפוך. האימא הגנבת מועלת באימונו של הפרטנר ליחסי מין, גונבת זרע ומסרבת לעבור הפלה. יש לה כבר דירה מוכנה עם עריסה ועגלת תינוק. יש לה גם משכורת יפה, שהרי עד כה פרנסה עצמה בכוחות עצמה.

גנבות הזרע הן ממש אנטיתזה לתסריט האישה החלשה והמסכנה של שדולת הנשים. ובכל זאת, גנבת הזרע מקבלת יחס וי.איי.פי. בבתי המשפט.

לסיכום

הגיע הזמן לכתוב מחדש את התודעה השיפוטית לפיה רק האבא חייב במזונות ילדיו. מי שרוצה שוויון חייבת להראות שזה לא "שוויון רק כשבא לי". חובת המזונות היא חובה הדדית של שני ההורים. אנחנו מחכים לשופט העליון האמיץ שיבוא ויודה שהחלת דין אישי-דתי על מי שאיננו דתי היא כפייה בלתי חוקתית בעליל. הגיע הזמן להיפרד מהפרשנויות המיושנות והמאולצות של החוק, ולהתייחס לשני ההורים ללא אבחנה מגדרית. לא עוד נשים שמסתמכות על הגבר, בעודו יוצא לעשות קריירה.

תופעת גניבת הזרע מוכיחה שנשים רבות אינן מסתמכות על הגבר בשיקולי הבאת ילדים לעולם. לא עוד האישה הקטנה והנזקקת, כי אם, אישה רבת יכולות מגוונים, אשר אינה תלויה באיש.

פסיקת המזונות השערורייתית חייבת להפסק. גם החוב העצום בהוצאה לפועל חייב להימחק. הוא נצבר שלא כדין כתוצאה ממדיניות מפלה ודורסנית. יש לחנך את הדור החדש להיזהר עם מי הם נכנסים למיטה, ועם מי הם נכנסים לחופה. אסור להחיל דין דתי על מי שאיננו דתי. הגיע הזמן שהפמיניסטיות הישראליות יפסיקו ליילל שהגברים לא משלמים מזונות לילדים. גם בפינלנד יש פמיניסטיות, והן מסתדרות היטב עם חלוקת מזונות שוויונית והדדית.

בישראל, המזונות לא משולמים כי מלכתחילה הם נפסקים בשיעורים שאי אפשר לעמוד בהם. הנשים מגיעות לעורכי דין, בעיקר אלו מהסיוע המשפטי, שלא בודקים את הכנסתן, ובכל זאת מאשרים סיוע בחינם. עורכי הדין מתחילים להרכיב רשימת צרכים שמגיעה לאלפי שקלים בחודש. אלו צרכים שלא היו קיימים, ואין להם כל אסמכתא. את זה הם מלווים בתצהיר ש"זו רמת החיים הגבוהה אליה הורגלתי".

הנשים מאמינות שמה שעורכי הדין כותבים זה באמת מה שמגיע להן. כלומר משכנעים את הנשים שמגיע להן פיצוי בגלל שהביאו ילדים לעולם, ושזאת חובתו של הגבר. גם השופטות קורצות לנשים "כל שתבקשי לו יהי!". כאשר מגיע מועד התשלום, ואין ממה לשלם, המציאות טופחת בפנים, והאישה מתעצבנת שעליה לפתוח תיק בהוצל"פ. כל יום היא מתעצבנת מחדש. למה הוא לא משלם? הרי מגיע לי. הרי אפילו השופטת אמרה שמגיע לי. עדיין זה לא מביא כסף שאין.

התוצאה המתבקשת היא הנקמה הנשית: האישה מנתקת את הילדים מהאבא, הולכת למשטרה ומתלוננת שמאיימים עליה ועוקבים אחריה, ונותנת הוראות להוצל"פ לעקל כל מה שאפשר, לבטל רישיונות נהיגה, לחבל ברישיונות המקצועיים, וכמובן, צווי מעצר. חבל שהפתייות מאמינות ללוקשים שמוכרים להן. הגבר מצוי על הקרשים, כבר הוציא בין 50,000 ₪ ל 100,000 לעורכי דין. הוא רץ כל יום להוצאה לפועל או לפקידת הסעד לטיפולים כפויים, שעליו להשתתף בהם כדי לראות את ילדיו.

הוא נאלץ לחפש עבודה שמאפשרת להתפנות פעמיים בשבוע אחרי הצהריים בשעה 15:000, כדי שפקידת הסעד תרשה לו לראות את הילדים. עבודות כאלה עם גמישות בשעות העבודה כמעט שאינן קיימות. בינתיים הוא גר אצל הוריו, או פשוט נעלם מתחת לאדמה. כל פעם שעובר שוטר, הגבר מפחד שבאו אליו, כי מי יודע על מה האישה התלוננה? גם כשהגבר פוגש מישהי חדשה ונולדים לה ילדים, עדיין הוא חייב לממן את ילדי האישה הקודמת, ואינו מקבל הנחה (כמו בפינלנד).

בינתיים, מומלץ לכל רווק ללכת בעקבות יורם קניוק, ולמחוק את סעיף הדת בתעודת הזהות. כמו כן, אל תכניסו נשים לגור בביתכם. תמיד שיכרו דירה נפרדת. שימרו על חשבונות פרטיים. הבה נקווה לנס מוועדתו של פרופסור שיפמן.

הכותב הוא אלי דניאל, מ"הקואליציה למען הילדים והמשפחה"

BLOG COMMENTS POWERED BY DISQUS