לפני כל שינוי יש תמיד תחושה של סטטוס קוו. לפני כל רעידת אדמה, הציפורים מצייצות והשמיים כחולים. אבל כשמנתחים את רעידות האדמה הפוליטיות והמדיניות לאורך ההסטוריה, רואים שהכתובת תמיד הייתה כתובה על הקיר. או לפחות שהיו סימנים שהעידו על העתיד לבוא.

כלים

כך בדיוק הולך להיראות מהפך 2016. ביבי הוא המלך. נבחר לקדנציה שלישית. עשרות מדינאים מחו"ל מבקרים בישראל, ובראשם הכס הקדוש. המשא ומתן התפוצץ. אבו מאזן אשם. "אין פרטנר" היא המילה השכיחה ביותר בקרב הישראלים בבתי הקפה ברחבי הארץ. לכאורה, התיאוריה הכלכלית והמדינית של נתניהו עובדת. הוא בדרך הנכונה. וכל זה, בלי להגיד "איראן".

אבל בפועל, הכל מתחיל להיראות כמו ימי שמיר האחרונים. אם תרצו – ימי מפא"י האחרונים.

כבר כמעט 15 שנות שלטון ליכוד (בניכוי אולמרט), הכלכלה על הנייר משגשגת – אבל האזרחים לא מרגישים כלום מ"הצמיחה" הוירטואלית. לראשונה בהיסטוריה, לראש הממשלה אין מועמד לנשיאות. שוק הדיור, גם עם בלוני ניסוי של שר האוצר, לא מתרומם, ועדיין לזוג צעיר קשה לקנות דירה. המחירים בסופר עולים, הריכוזיות לא באמת מתפרקת (מסתבר שדנקנר הוא לא היחיד, כן?) – והעולם סוגר עלינו. פתאום מסתבר שהאפיפיור בכלל בא לתת לנו אזהרה. שדיוויד קמרון, למרות היותו בריטי שמרן, הוא לא ציוני ברמ"ח איבריו. וכששולץ הגרמני מדבר על המים הפלסטיניים – השם ישמור! ועוד בגרמנית! "עם לבדד ישכון", תכניתו המדינית-אסטרטגית של ראש הממשלה לאורך שנים, כבר לא עובדת: כשנתניהו מדבר, העולם מקשיב (לפלסטינים). האזרחים מתחילים להרגיש שגם יאיר לפיד הוא לא יותר מכדור אקמול לבעיות שהעלתה המחאה החברתית. יש רצון לשינוי אמיתי. הקרקע בוערת, גם אם כרגע רק בפייסבוק. וגם אם לכיכר מגיעים כמה מאות, ולא כמה אלפים. וגם אם מכבי אלופת אירופה (ב-77' בגין עלה לשלטון להזכירכם).

ופתאום, בחדרי חדרים, צצה לה אלטרנטיבה: החנון עם העניבה. "עזבו, הוא לא יכול להיות ראש ממשלה!", אמרו על בוז'י הרצוג לפני מספר חודשים. אז אמרו. אמרו את זה גם על איש האצ"ל הקיצוני מנחם בגין. אמרו את זה על אריק שרון. ואמרו את זה גם על בנימין ביבי נתניהו. שהוא ינצח את פרס? ועוד אחרי רצח רבין? במדינה שלנו, הכל מתהפך מהר, ממש כמו מכבי תל אביב בכדורסל.

קינג-ביבי יכול להפוך לחבר הכנסת נתניהו בעוד שנתיים או פחות. אותו נתניהו שהיה יושב ראש מפלגה של 12 מנדטים לפני בחירות 2009, ומאז אוחז בקרנות השלטון בחוזקה. אבל לא לעולם חוסן. דווקא ההפוך על הפוך בישראל של היום, המתחדשת, האוהבת-הפתעות ו"אנדרדוגים", יכולה להמליך עליה את אותו מנהיג אזרחי, לא גנרל, ששירת "רק" ב-8200, אבל הוכיח יכולות כשר בממשלות ישראל, והפתיע רבים ורבות כשניצח בכמעט 20 אחוזים את יושבת ראש העבודה המכהנת. אף אחד גם לא חשב שאותו "בוז'י" יכול להוביל אופוזיציה. והנה, לפני כחודשיים – התכנסו כל ראשי הסיעות – מחרדים עד ערבים – בבית מפלגת העבודה. מי היה מאמין? שש"ס תמליץ על הרצוג לראשות הממשלה? הכל כבר אפשרי. ומספר ח"כים מהמרכז, ש"עוברים צד", יכולים לשנות את תמונת הממשלה הבאה. לא סתם נתניהו חשש מזהות הנשיא הבא, שאמור להכריע במקרה של בחירות צמודות.

בשנת 1983 ניצח מועמד האופוזיציה לנשיאות, חיים הרצוג (אבא של), את מועמד הקואליציה, השופט בדימוס מנחם אלון, במה שסימל את התרחקות הליכוד מהשלטון, ואכן העניק לפרס את ראשות הממשלה של 1984. הפעם אמנם ניצח מועמד הליכוד, רובי ריבלין, אבל ההפסד היה כולו של נתניהו. הליכוד כבר מתפורר מבפנים, וחבורות של צעירים וצעירות גודשים את השמאל ומובילים מאבקים, בדרך להיות חברי הכנסת של המחר. בדיוק כפי שהיה בהתעוררות לפני מהפך 92'.

האם השבוע הזה שעבר עלינו, מסמל את ניצני מהפך 2016? מה שבטוח, הלוחות הטקטוניים בלשכת ראש הממשלה, כבר התחילו לזוז: ביבי התחיל להזיע.

והנה הסיבות: האחת, בכל סקר אפשרי הנושא הכלכלי-חברתי עומד בראש, ובדרך כלל בפער עצום מהנושא המדיני (מעל 40 אחוז בקרב הנשאלים בכל סקר שהוא מציינים זאת כנושא המפריע להם ביותר במדיניות הממשלה). נתניהו רק נזכר לפני חודשיים "להכניס ידיים לשוק הדיור". 5 שנים מאוחר מדי. בנושא הזה כולם וכולן יודעים שהוא נכשל.

השניה, היא ספין ה"אין אלטרנטיבה". הבלוף הזה נמשך כבר יותר מדי זמן, ונתניהו הגיע לנקודה שגם ח"כ דב חנין (עם כל הכבוד, ויש כבוד) יוכל להחליף אותו בבחירות הבאות. יש אלטרנטיבה, והיא כרגע מתקרבת אליו בצעדי ענק. כפי שאהוד ברק היה "אהוד לא ממריא" ב-98', והפך לראש הממשלה אהוד ברק ב-99'.

השלישית, היא שלציבור נמאס ממסיכות שצבועות באידיאולוגיה. המטוס, הבית, הגלידה, מסיבות העיתונאים היבשות – ביבי כבר לא מצליח למכור. ובזה הוא הרי היה הכי טוב. יאיר לפיד פתאום נראה כמודל משופר שלו, אבל אצלו זה ממש מביך. חיפוש פשוט בגוגל בדרך כלל מפריך 90 אחוז מטענותיו של שר האוצר, הפרזנטור של נתניהו.

ולבסוף, צריך לזכור שנתניהו קיבל תמיכה רק מ-16 אחוז מהעם בבחירות האחרונות (כוחם של 20 מנדטים), ובגלל השיטה הנוכחית הוכתר על ידי הנשיא פרס לראשות. נתניהו היום לא מייצר או מסמל תקווה, שהיא-היא דבר הכי חשוב במנהיג לאומי. בוודאי שאצל ראש ממשלה. בוודאי שבישראל.

כמות האנשים שרוצים לראות את ביבי הולך הביתה, רק גדלה מיום ליום. ובסוף העם יקבל את מה שהוא רוצה. בדרך כלל בישראל של אחרי המחאה החברתית – זה גם קורה. לאט, אבל קורה. המהפך הבא בדרך.

הכותב הוא סרן מיל' אורן פסטרנק, ממנהיגי המחאה החברתית ומועמד ברשימת העבודה לכנסת

BLOG COMMENTS POWERED BY DISQUS