לא קל לעמוד מהצד בימים טרופים אלה, ולא להצטרף לקהל המתחסדים המטילים בליסטראות על אהוד ברק. זהו הרי ה"בון טון", ומי שלא מצטרף למכפישים שם את נפשו בכפו. האמת, גם אני רציתי להשתמש בבליסטראה שבאמתחתי ולהטיח אותה בפניו של ברק, אלא שברגע האחרון התעשתי. אמרתי לעצמי שאם כולם עושים זאת, אז מה תעלה ומה תוריד עוד בליסטראה אחת שאני אטיל עליו. החלטתי איפוא להיות מקורי, ובמקום להטיל אותה על ברק (שזאת בכלל לא חכמה), אטיל אותה דווקא על תוקפיו

כלים

בוז'י למשל. או ברוורמן? לא מגיע להם בליסטראה? ו"ממליך המלכים" פואד. גם לו מגיעה איזו בליסטראה, "עם כל הצער שבדבר". איש מהשלושה לא היה קם ונוטשים את הכיסא המרופד, אלמלא שמט להם ברק את השטיח מתחת לרגליים, בתרגיל "המבריק" או "המסריח" (תלוי בעיני המתבונן).

לא רק "שלושת המוסקטרים" ראויים לבליסטראה היקרה שלי: גם פרץ וגם כבל ראויים גם ראויים. ברוב עלבונם על שברק "לא ספר אותם", הם הצהירו מעל כל במה על "מותה של מפלגת העבודה" ועל "קבורת החמור" שהם מכינים לה. אפילו עופר עיני ראוי לבליסטראה שלי: עופר עיני, אותו הכתירה התקשורת כ"תקווה החדשה" של מפלגת העבודה, הוכיח שכשמו כן הוא: יש לו שתי עיניים. אחת שקורצת ל"העובדים", ושנייה שמפלרטטת עם הטייקונים. גם הוא הצטרף לאלה "שהטילו מימיהם בתוך אוהלם", אם מהפנים אל הפנים כמו שלושת הראשונים, ואם זה מבחוץ פנימה כמו שלושת האחרונים. כולם חבטו בברק, ולא חדלו מכך עד שהפכו אותו בעיני הציבור לאיש השנוא ביותר עלי אדמות. אז מה הפלא שהוא ברח כל עוד נפשו בו?

שלא יהיה מקום לשום טעות: הטור הזה איננו בא לשבח את ברק. ברק אינו "טלית שכולה תכלת", וכגודל מעלותיו כך גודל מגרעותיו. יותר ממה שהוא שיר שבח לברק, הטור הזה זמר גנאי ל"חבריו" עליהם ניתן לאמר שמגרעותיהם עולות בהרבה על מעלותיהם. איש מהם אינו יכול לרחוץ בניקיון כפיו ולאמר ש"ידו לא במעל". הם עשו הכל כדי למרר את חייו של ברק, ובכך הפכו את "בריחתו" לבלתי נמנעת.

אני לכשעצמי, מתפלא שלקח לו כל כך הרבה זמן להבין שעם "חברים" כאלה הוא אינו זקוק לשונאים. כבר ב"מי וירז'יניה העליזים, (פרשה אומללה על פיליפינית אומללה שהסעירה מדינה אומללה), קראתי מעל דפים אלה לברק "ללכת הביתה". כתבתי אז ש"חבריו" לא ינוחו ולא ישקטו עד שהוא לא ילך. אני שמח שסוף סוף זה קרה, ובכך הוא שם קץ על "נשף המסכות", שבו מפלגה פלגנית בת שלושה עשר מנדטים, מפולגת לשמונה סיעות, כשכל סיעה נלחמת בחברתה, וכולן יחד ביושב ראש. עכשיו משקבלו את מה שהם רצו ואין את מי להאשים, נראה אותם את החכמים האלה, "מחזירים עטרה ליושנה ל"מפלגת האבודה" (תודה לך סילבי קשת, וסליחה שזה בא באיחור של עשרים שנה).

זהו בעניין מפלגת העבודה, ומכאן במעבר חד, לעניין "שלשמו התכנסתי כאן" מלכתחילה: דרישתו של "סר החוץ" שלנו לחקור את מקורות המימון של "ארגוני השמאל". אקדים ואומר שלבי נוטה לשמאל. גם שכלי. יש שיהיו מוכנים לכנות אותי אפילו "שמאלן", רחמנא ליצלן. כי אם "שמאלן" פירושו להיות בעד "פשרות מכאיבות", ובעד מדינה פלסטינאית, ובעד חלוקת ירושלים, ובעד הקפאת הבנייה בהתנחלויות, ובעד הורדת מאחזים בלתי חוקיים, ונגד הכיבוש המשחית, אז אני מודה באשמה: אני "שמאלן למהדרין".

אלא שזו אליה וקוץ בה: אף כי אני כזה, אינני נמנה על שום "ארגון שמאלני", ומשום כך לא בטוח ש"סר החוץ" שלנו יהיה מוכן להעניק לי את התואר "פיינשמקר". מצדי, אני מוכן להסתפק גם בתואר פחות ערך: למשל, "בוגד ועוכר ישראל". כשזה יבוא מפיו של איווט שלנו, יהיה בכך משום כבוד לא מבוטל, וכדי לזכות בכבוד הזה, אני מוכן לעשות בשבילו דבר ששום "שמאלן" לפניי לא עשה: אני מוכן להצהיר קבל עם ועולם, שבדרישתו האחרונה, "יש משהו". לא הרבה, אבל "בכל זאת, משהו יש".

אני רואה כבר את הזעם הקדוש בעיניהם של חבריי מהשמאל, ולפני שיסקלוני נפש, אני רוצה להסביר: אותנו לימדו (וכך גם אני מלמד) שבמשטר דמוקרטי, יש מה שנקרא "חופש המידע" ו"זכות הציבור לדעת". כאזרח במדינה דמוקרטית, אני בהחלט רוצה לדעת מי מממן את הארגונים שמדברים בשמי, ומי מממן את "שופריו" של "סר החוץ".

אלא שבניגוד לאיווט, אינני חושב שלשם כך דרושות חקירות. לא חקירות פרלמנטארית, ובוודאי שלא חקירות פליליות. כל מה שדרוש למימושה של זכות הציבור לדעת, זוהי דרישה שלטונית חוקית המחייבת את כל הארגונים לחשוף את מקורות המימון שלהם. אין בדרישה מסוג זה שום דבר שמנוגד לדמוקרטיה. כולם הרי נדרשים לכך: המפלגות, קבוצות כדורגל, חברות ציבוריות, חברות עסקיות, פוליטיקאים, עמותות.

אפילו אני, כאזרח מן השורה, נדרש לחשוף את מקורות הכנסתי בבואי לשערי מס הכנסה. אם כולם כך, אז למה לא "הארגונים" (בין אם הם משמאל ובין אם הם מימין). במה שפר חלקם ומדוע שלא יחשפו את מקורות המימון שלהם? אם אין להם מה להסתיר, טוב שנדע. ואם חלילה יש להם מה להסתיר, אז לא רק זכותנו אלא גם חובתנו לדעת.

עכשיו נחזור ל"סר החוץ" שלנו: בהתקפתו על "ארגוני השמאל" הוא נתן לציבור להבין שיש להם מה להסתיר. במקום להוציא לו את הרוח מהמפרשים ולהוכיח לו שהוא מתפרץ לדלת פתוחה, הם נכנסו למגננה: הם צעקו, גידפו, מחאו והפגינו. התקשורת כמובן לא נשארה מאחור, ו"סר החוץ" שלנו זכה בכל הכותרות וחכך את ידיו בהנאה. הוא מרוצה. מה זה מרוצה? "מפסוט עד הגג"! ולמה שלא יהיה מפסוט?

עוד חמישה מנדטים שיתווספו על החמישה עשר שיש לו כבר בכיס, "לא הולכים ברגל". עם עשרים מנדטים, אפשר להתחיל לחשוב על הקמת ממשלה. מה זה אומר? זה אומר שבעוד שנתיים, ידידיי מהשמאל שלא רצו את איווט כ"סר החוץ", יקבלו אותו כ"ראש מכשלה". אז אל תגידו שלא הזהרתי אתכם....

BLOG COMMENTS POWERED BY DISQUS