שלי היא גיבורת ספרה החדש והשלישי של הסופרת גלית מור גנדלמן, "כשהעצב התחיל לחייך", ביד אומן ובאינטואיציה פסיכולוגית נדירה, מצליחה מור-גנדלמן לתאר את עולמן של נשים צעירות בתקופתנו, בדמותה של גיבורת הרומן החדש שלה.
גנדלמן מתריסה כנגד אסכולות קיימות ומצדדת בטיפול שכבר היה נהוג בשנות השישים של המאה הקודמת. מטפלים מקוריים ופורצי דרך העזו לצאת מהעמדה הניטרלית המהנהנת (המממ...) של המטפל, להכיל נפשית ולהחזיק גם פיזית את המטופלים והמטופלות שלהם, כאשר אלה חוו רגרסיה במהלך הטיפול.
תפקיד המטפל בראייה זו, איננו רק לפרש את דברי המטופלים, אלא בראש ובראשונה להכיל את רגשותיהם הקשים הבלתי ניתנים לעיכול, לסייע להם לעכל אותם ולעורר אצלם חלקים קפואים ורדומים באישיות; במילים אחרות: לעורר את העצמי האמיתי הרדום שלהם/ן.
הספר שלפנינו מלמד אותנו שתשובה איננה רק "חזרה בתשובה", אלא פתח לשאלות חדשות ולחזרה ל'עצמי האמיתי' שנשכח במהלך שנים של סבל, עיוורון רגשי ואובדן דרך. לרגשות הספונטאניים של שמחת חייה וחדוות יצירתה; ואין זה עניין של מה בכך! ספקות עצמיים, ביטול עצמי, שיתוק עצמי ובוז עצמי הם רעלנים כה עצמתיים, שאין אפשרות לנטרל אותם באמצעות תובנות בלבד. כדי לנטרל את הרעלנים הללו, חייב המטפל לטבול כל כולו בתוך הוויית הטיפול, בנוכחות חיה ובמבחן עליון של כושר עמידה, ולא רק בנוכחות "מקצועית" מתפקדת.
"כשהעצב התחיל לחייך" הוא סיפור שמעניק לקוראיו חוויה ספרותית מעשירה ומאתגרת, בצד הצצה נדירה לקשר טיפולי מיוחד בין מטפל למטופלת". (יהושע לביא, פסיכולוג קליני)
