אבל לא רק העומס של הטיפול בילד הוא שמכניס מתח לחיי המשפחה. העומס הנפשי הוא לא פחות קשה ואולי אפילו יותר. אצל זוגות המתקשים לפרוק את רגשותיהם בפני בן זוגם הולך ומתעצם הריחוק הנפשי, והם אינם מצליחים לשאוב נחמה האחד מהשני.
ומה לגבי הכעס? כעס שמצטבר ומצטבר ואינו מוצא לו מקום מפלט ראוי? מתי מעט הם ההורים שמסוגלים להודות שהם כועסים על ילדם הפגוע- הרי הוא אינו אשם שנולד כזה. לכן, זוגות רבים מפנים את הכעס אחד כלפני השני וכששני בני אדם כועסים האחד על השני, אין אפשרות לתקשורת שהיא הבסיס לכל מערכת יחסים טובה.
ומה אם הבעל באמת אשם ? שואלת אותי אם המעדיפה לא להיחשף. "לבעלי", כך היא מספרת, "יש אח אוטיסט וזו הסיבה שהבן שלנו גם הוא אוטיסט".
אשה זו האוגרת את כל הכעס כלפי עצמה וכלפי בעלה מצויה כיום בדיכאון מכיון שזו דרכו של הכעס. כשאין לו מקום מפלט הוא מופנה פנימה לנפשו של האדם ומחולל בו נזקים והשכיח מביניהם הוא הדיכאון. כשאחד מבני הזוג נמצא בדיכאון אין אפשרות לתקשורת ולתחזוק הזוגיות.
מה עושים?
כדי להקל על ההתנהלות היומיומית ולאפשר להורים להקדיש לעצמם זמן כזוג, יש משפחות הבוחרות להכניס עובדת זרה הביתה שתטפל בילד ותפנה להם זמן. גם אפשרות זו, שמקלה מאד על חיי היומיום טומנת בחובה מחירים שונים ובראשם המחיר הכלכלי. צריך לשקול מחדש טיפולים אלה ואחרים, של הילד או של בני הזוג ולעשות סדר עדיפויות חדש. שנית, איבוד הפרטיות של המשפחה כולה מכיון שאדם זר מתגורר בבית. בנוסף, גורם הדבר לעיתים להעצמת חוסר האונים של ההורים בניהול המשפחה. והנה שוב הגענו לנקודת ההתחלה, איזה מין הורה אני??? אני גם לא מצליח לרפא את הילד שלי וגם לא מסתדר בחיי היומיום ללא עזרה.
האדם היחידי שיכול להקל על רגשות קשים אלה שפרצו בעקבות הנסיבות אך שורשיהם טמונים אי שם בפצעי הילדות הוא בן הזוג. כדי שזה יקרה, צריך להשקיע בזוגיות באופן קבוע, על אף הקשיים האחרים ולמרות הקשיים האחרים, כי אצלנו, ההורים המיוחדים, החיים תמיד יהיו יותר קשים ולפעמים, אבל רק לפעמים, גם מתגמלים יותר.
הכותבת, גאולה שינה, היא מנחת קבוצות הורים בכירה במרכז להורות ומשפחה בסמינר הקיבוצים, מומחית לתחום הצרכים המיוחדים ואם לבת מיוחדת
