האומן, עובדיה אגסי, שלא היה התיימר לנבא דבר מעתידה של האמנות הישראלית, ובטח לא בלט בנוף עירו, מתגלה כמעט יובל לאחר התקופה בה פעל. ההון האמנותי שהותיר אחריו כולל כמאה עבודות מוגמרות רובן בנושאי התנ"ך ואחדות מהן מתייחסות לפולקלור בעיר הולדתו – בגדד. התייחסויות לתנ"ך ולמקורות הופיעו לכל אורכה של האמנות הישראלית. והן מופיעות גם בעבודות שונות בשנות ה-70 וה-80. ועדיין היה זה נושא שנדחק הצידה במידת מה.
כיאה לדרך בה נכתבת היסטוריה, המרכז נחשף תחילה ואחריו עולים ומתגלים אותם מעגלים נוספים, מרוחקים יותר, שיחד מרכיבים את פניה של תקופה. תערוכה זו מהווה מראה לאחד למעגל שכזה, ודוגמא, בין היתר, לאופן בו ההיסטוריה נכתבת.
אגסי נולד בבגדד ב-1920 למשפחה של רבנים. הוא החל לצייר מגיל 10, ובגיל 12 כבר עסק לפרנסתו בתחומים של גרפיקה ועיצוב תפאורות. אביו, שהתנגד בתוקף לעיסוק זה קרע בשיטתיות את עבודותיו. אך רוח היצירה היתה חזקה ממנו, והוא המשיך בדרכו למרות התנגדות זו. בגיל 30 לערך עלה ארצה, והתישב ברחוב גורדון בתל אביב.
הוא מעולם לא התברג בסצינה הבוהמית של אמני אותה תקופה, אך הקפיד לצייר ללא הרף. בתערוכה זו מוצגות כשלושים עבודות המתייחסות לסיפרוים שונים מהמקורות, ועוד כ-15 המתייחסות לתרבות היומיום בעירק.
בשנת 1989 הוצגה התערוכה "קול ענות", שהתייחסה למוטיבים תנכיים באמנות הישראלית בין השנים 1970-1998 (אגסי לא היה בין האמנים שהוצגו בתערוכה זו). רות קלדרון כותבת במאמרה לקטלוג התערוכה: "המדרש הוא מעשה המבטא חרות. רק אדם חופשי מסוגל לעמוד מול טקסט קלאסי עבורו [...] ולמצוא בו משמעות חדשה. לצד החירות, זקוק מעשה המדרש גם למחוייבות: להיכרות טובה של הדרשן את הטקסט. מבלי שהפירוש המסורתי יסתיר את הפירושים הממצפים להתגלות". ניתן למצוא הרבה מן הדמיון בין תיאורה זה של רות קלדרון לבין עבודתו של עובדיה אגסי.
חרות, משום שאגסי לעולם נשאר נאמן לעצמו: בין אם מול ניסיונות אביו להניאו מן הציור, ובין אם מול הזרמים האמנותיים ה"אופנתיים" בשנים בהם יצר. אגסי מתמודד מול הטקסט הקלאסי שהכיר היטב מימי ילדותו, אותו טקסט שבגינו גם לא הורשה לצייר, ומעבדו כך שיניב משמעות חדשה, בעיקר עבורו, מזו שהכיר. עבודתו לא ניחנה בתיאורים אקספרסיביים או ליריים. שיטת עבודתו סיפיזית ונוקשה. הבד גדוש הצבע מתאפיין בדימויים סכמתיים, שחוזרים על עצמם בין העבודות השונות.
הציור נבנה לאיטו, מתוך התייחסות מחושבת לכל דמות ולכל פרט. הוא מתעלם לחלוטין מכללי הציור, ועובד בטכניקה אינטואיטיבית כביכול, המזכירה במידת מה את אופן הציור בממלכות המזרח הקדומות (מצרים ואשור). הוא מיטיב לשלב בין תיאור נאמן למקור של הסיפור המקראי, לבין מבט ופרשנות אישיים המתגלים בעיקר בהשוואה בין הסיפור לאופן תיאורו על הבד.
אגסי משתמש רבות גם בבכתוב ובכתב עצמו. אך לא האותיות הן אלו שמבקשות להקרא, כי אם הדימויים והציור בכללותו. במקרה זה מהווה דוקא הטקסט את המקור לקצב לתנועה בציור. כך למעשה, הופכת קריאה איקונוגרפית של העבודות למלאכת מדרש מורכבת בדיוק כפי שדרש בה האמן.
ובעוד דברי ימיה של האמנות הישראלית ממשיכים להרשם כל העת, מתווסף עובדיה אגסי לרשימה של אמנים שנכנסים לדפי ההיסטוריה אך רק לאחר מותם.
תערוכה ייחודית בקמפוס האקדמי אחווה - עובדיה אגסי – עבודות נבחרות (1957-1971)
