התערוכה מתמקדת ב-18 עמדות מפתח המיוצגות על ידי ציירים החיים ויוצרים בברלין כיום, בכוונה ליצור שיח אינטראקטיבי ועירני לגבי מקום הציור במאה ה-21. התערוכה מבקשת לתת לקהל הרחב מבט על המתרחש בסצנת הציור העכשווית בברלין. העמדות המוצגות בתערוכה מציינות ומגדירות כיוונים שונים של ציור ומחקר ויזואלי
מוזיאון תל אביב יהיה התחנה הבאה במסעה של התערוכה "אני ברלינאי" ברחבי העולם. בעידן הניאו־מודרני - שהאמנות בו נגישה וניידת, לאמנות מקומית שההשראה לה היא עיר אחת במדינה אחת, יכולה וצריכה להיות רלוונטיות כשהיא מוצגת בעיר אחרת במדינה אחרת. המעבר לתרבות שונה משַווה ממד חדש לחלל הציבורי ולאינטראקציה שלו עם סביבתו. עם זאת נוצר קשר בלתי נמנע עם החלל המקורי.
בשלושים השנים האחרונות, השנים שלאחר ההכרזה ש"הציור מת", קם האמצעי האמנותי הזה לתחייה וחזר לתפוס את מקומו בזירה האמנותית. האמנות הישראלית אינה חורגת ממגמה זו, ובשנים האחרונות הדור החדש של האמנים חוזר לציור.
מעניין לסקור את הציור הישראלי במאה השנים האחרונות בהקשר של מגמות בין־לאומיות בכלל, וגרמניות בפרט. העלייה הגדולה מגרמניה בשנות השלושים והארבעים הביאה אתה לישראל השפעות פורמליסטיות ותמטיות מהציור ומהתחריט הברלינאי.
אם האמנות הישראלית בשנות העשרים והשלושים התאפיינה בעיסוק בנושאים נאיביים המציגים את נופי הארץ ומתארים את האוכלוסייה המקומית בצבעים בהירים בהשפעת אור השמש הישראלי הבוהק, הרי העלייה מגרמניה הביאה אתה התייחסות שונה. אמנים, דוגמת יעקב שטיינהרדט, לודוויג בלום, אנה טיכו ומאוחר יותר גם מרדכי ארדון, בחנו את המציאות הישראלית (פלסטינית) בעיניים מפוכחות וביקורתיות.
אמנים אלה, שהיו מורגלים באפרוריות החורפית של ברלין, התקשו להשלים עם השמש התל אביבית הצורבת ולשלב אותה בציוריהם (היו אפילו שעברו בעקבות כך לירושלים הקרירה יותר). בשנות החמישים הסוציאליסטיות גוועה אט־אט מגמה זו, אך ההשפעה הגרמנית על האמנות הורגשה שוב בשנות השישים והשבעים עם התפנית הקונספטואלית בעקבות ג'וזף בויס (Beuys), ולאחר מכן עם החזרה לציור בשנות השמונים.
חזרה זו הניבה שינויים דרמטיים בישראל ששנים דבקה באמנות "ענייה" ומושגית. אמנים, כמו משה גרשוני, גבי קלזמר או תמר גטר, פנו אל הצבעים העזים ואל משיכות המכחול הדרמטיות, והציירים בני הדור החדש של אותה תקופה, כמו מיכאל סגן-כהן, ציבי גבע ויעקב מישורי, הצטרפו אליהם.
המגמה האחרונה בציור בישראל התפתחה במקביל לנעשה בזירה הבין־לאומית. ציירים, כגון מריק לכנר, אופיר דור, אבנר בן-גל ואולף קונמן, לא רק מתעדכנים בנעשה בעולם ובייחוד בברלין, אלא גם נוסעים ושוהים שם כדי ללמוד ולשאוב השראה מהעיר עצמה. ההיסטוריה והמורשת הארוכה בציור בכלל ובציור אקספרסיבי בפרט הפכו את ברלין למוקד משיכה לציירים ישראלים המגיעים לעיר ולומדים אמנות במוסדותיה הרבים.
כשהם חוזרים לארץ, הם מיישמים את הידע שרכשו ואת חוויותיהם ובשילוב עם האור, הסגנון והנושאים הישראליים יוצרים מעין הכלאה ניאו-מודרנית חדשה הממזגת בין הישראליות לגרמניות. החיבור בין שתי מורשות ותרבויות אלה, שבעבר היה בעייתי והעלה סימני שאלה, נחשב כיום סימן לפתיחות ולחדשנות.
תערוכה חדשה במוזיאון תל אביב לאמנות
ביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו
אני ברלינאי
הפתיחה ביום שישי, 20 בינואר 2012, בשעה 12.00 בצהריים
התערוכה תוצג עד 24.3.2012
אוצר אורח: מארק גיבסון
האמנים המציגים בתערוכה:
Martin Assig – מרטין אסיג
Daniel Biesold – דניאל ביסולד
Norbert Bisky – נורברט ביסקי
Martin Borowski – מרטין בורובסקי
Valerie Favre – ואלרי פאברה
Axel Geis – אקסל גייס
Katharina Grosse – קתרינה גרוס
Harald Hermann – הרולד הרמן
Gregor Hildebrandt – גרגור הילדברנדט
Christian Hoischen- כריסטיאן הוישן
Michelle Jezierski – מישל יז'ירסקי
Ruprecht von Kaufmann – רופרכט פון קאופמן
Clemens Krauss – קלמנס קראוס
Robert Lucander – רוברט לוקנדר
Gerold Miller – גרולד מילר
Frank Nitsche – פרנק ניטשה
Peter Stauss – פיטר שטראס
Miriam Vlaming – מרים פלמינג
