אז האם חיזבאללה הוא ארגון-טרור? מובן שלא. אז מדוע החליטה הליגה הערבית שהוא כן? מפני שרוב חברות הליגה שייכות לאסלאם הסוני, ואילו חיזבאללה הוא ארגון שיעי, התומך באיראן השיעית ובבשאר אל-אסד העלאווי, הכמעט-שיעי. אז האם צדקו המפלגות הערביות בישראל, כאשר הן גינו את הכרזת הליגה? צדקו? כן. נהגו בחוכמה? לא.

כלים

נתחיל בחיזבאללה. באופן מפתיע, ישראל תרמה תרומה גדולה להקמת הארגון הזה.

אורי אבנרילבנון היא מדינה מלאכותית. במרוצת מאות השנים היא הייתה חלק מסוריה. בגלל ההרים הגבוהים, זה היה מקום אידיאלי לכתות דתיות קטנות ונרדפות להתנחל בו, כי שם יכלו להגן על עצמן. אחת הכתות האלה היא הכת הנוצרית-מארונית, הקרויה על שמו של נזיר בשם מארון.

אחרי מלחמת-העולם הראשונה, כאשר המעצמות המנצחות חילקו ביניהן את האימפריה העות'מאנית, התעקשה צרפת על הקמת מדינה לבנונית-נוצרית עצמאית תחת חסותה. מדינה כזאת הייתה קטנה מאוד, וללא נמל רציני. על כן - ושלא לטובתה - צורפו אליה שטחים נוספים וקמה מדינה יותר גדולה, המכילה כתות דתיות נוספות השונאות זו את זו.

בלבנון חמש עדות עיקריות: (1) המארונים במבצר ההררי שלהם, (2) עדות נוצריות שונות אחרות, (3) המוסלמים הסונים, שאותם שתל השלטון העות'מאני (הסוני) בערי-הנמל החשובות מטעמי ביטחון, (4) הדרוזים, שנפרדו מהאסלאם לפני מאות שנים, (5) המוסלמים השיעים.

השיעים חיים בדרום לבנון. מכל העדות, הם היו העדה העניה והחלשה ביותר. בני הכתות האחרות בזו להם וניצלו אותם.

בפדרציה זו של עדות, ששמה לבנון, החוקה נותנת לכל עדה מישרה בכירה אחת. נשיא-המדינה הוא תמיד מארוני, ראש-הממשלה הוא סוני, מפקד הצבא הוא דרוזי. לשיעים המסכנים לא נשאר דבר חוץ ממשרת יו"ר הפרלמנט, תואר חסר עוצמה.

במשך שנות דור, הגבול הישראלי-לבנוני, שהוא בעצם גבול ישראלי-שיעי, היה הגבול השקט ביותר של ישראל. בשני צדדיו עבדו חקלאים במרחק של עשרות מטרים זה מזה, בלי גדרות ובלי תקריות. היה נהוג אז להגיד שלבנון תהיה המדינה הערבית השנייה שתעשה שלום עם ישראל, מפני שאינה מעזה להיות הראשונה.

פעם, בשנות הארבעים הראשונות של המאה הקודמת, חציתי בטעות את הגבול שלא היה מסומן. שוטר לבנוני אדיב הראה לי את הדרך בחזרה.

ב"ספטמבר השחור" בשנת 1970, שבו גירש המלך חוסיין את הארגונים הפלסטינים מירדן, הפכה לבנון הדרומית לבסיס החדש של הארגונים הפלסטיניים. הגבול הכי-שקט הפך לגבול הכי-לא-שקט.

השיעים לא אהבו את הפלסטינים ואת הצרות שהם הביאו איתם. כאשר צה"ל פלש ב-1982 ללבנון כדי לגרש את הפלסטינים ולכונן בלבנון דיקטטורה מארונית, השיעים שמחו. התמונות שבהן נראים המקומיים מקבלים את החיילים הישראלים בלחם ובמלח לא היו מבוימות.

ביום הרביעי של אותה מלחמה עברתי את הגבול כדי לראות בעצמי מה קורה שם. חייל תימני בודד, שראה איכשהו את פניי בטלוויזיה ולכן חשב שאני בעל תפקיד בכיר בממשלה, פתח לי את השער. יחד עם שתי חברות מערכת "העולם הזה", ענת סרגוסטי ושרית ישי, עברתי בין הכפרים השיעיים במכוניתי הפרטית, בעלת לוח-הזיהוי הצהוב. בכל מקום קיבלו אותנו בתרועות שמחה ודרשו שנשתה קפה בבתים.

הסיבה לידידות הספונטאנית הזאת הייתה פשוטה: השיעים האמינו שצה"ל ישחרר אותם מהפלסטינים השחצנים, ואז יגידו שלום ויסתלקו. אבל הישראלים אינם מצטיינים בהסתלקות. אחרי כמה חודשים הבינו השיעים שבמקום הכיבוש הפלסטיני יש להם כיבוש ישראלי. הם פתחו במלחמת-גרילה קלאסית. השיעים המדוכאים והצייתנים הפכו בן-לילה ללוחמים נועזים.

המפלגה השיעית המתונה, שייצגה את השיעים עד אז, התחלפה במפלגה הרבה יותר קיצונית – חיזבאללה, מפלגת-האל. חיילי צה"ל הותקפו מהמארב על-ידי אויב בלתי-נראה. צה"ל התחיל לנוע בשיירות. פעם הצטרפתי לשיירה כזאת וראיתי חיילים שממש רעדו מפחד, פשוטו כמשמעו.

אחרי 18 שנים כאלה, צה"ל נטש את האזור לצמיתות, נסיגה שגבלה בבריחה. הצבא השאיר אחריו מיני-מדינה שיעית בשליטת חיזבאללה. כאשר ישראל הרגה את מנהיגה, בא במקומו נסראללה, מנהיג הרבה יותר מוכשר.

כיום מהווים השיעים את הכוח החזק ביותר בלבנון. הם ממלאים תפקיד חשוב ב"קשת השיעית", המורכבת מאיראן. עיראק, סוריה של אסד וחיזבאללה.

בנימין נתניהו, ברוב חוכמתו, קבע שהקשת הזאת מהווה איום קטלני על ישראל. הוא כרת ברית סודית עם סעודיה, שהקימה גוש סוני נגדי, הכולל את מצריים וממלכות המפרץ הפרסי. לגוש הזה יש קשרים כלשהם גם עם דאעש.

האם חיזבאללה הוא אויבנו המסוכן ביותר? אני מרשה לעצמי לחלוק על כך. אני מאמין שהאויב המסוכן לנו ביותר הוא דאעש – לא בשל עוצמתו הצבאית, אלא מפני שהוא מייצג רעיון. הוא מלהיב מאות מיליוני מוסלמים ברחבי העולם.

רעיונות יכולים להיות הרבה יותר מסוכנים מתותחים – אבל הכרה זו נוגדת את האופי הישראלי. עכשיו יש לחיזבאללה כוחות סדירים, הלוחמים בסוריה נגד דאעש ואחרים.

יהיה הדבר כאשר יהיה, חיזבאללה איננו אירגון-טרור.

מה זה "טרוריזם"? בימינו זוהי מילת-גנאי חסרת תוכן ממשי.

פירוש המילה "טרור" הוא טקטיקה אלימה להטלת אימה בלב אזרחים, לשם השגת מטרות פוליטיות. במשמעות זו, כל מלחמה היא בעצם טרוריזם. אך במובן מדויק יותר משתמשים במילה זו כהגדרה למעשי-אלימות אישיים.

בימים אלה, כל מדינה וכל מפלגה קוראת לאויביה "טרוריסטים". זוהי קללה פופולרית, שאין לה משמעות אמיתית.

אם בכלל, כל צבא הוא מכשיר של טרור. בימי מלחמה, הצבא מנסה להטיל אימה על האויב כדי שיקבל את דרישותיו. הטלת הפצצה האטומית על הירושימה הייתה פעולת-טרור, וכך גם שריפת העיר דרזדן.

בימים עברו שימש המונח "טרוריזם" להגדרת מעשים כמו הריגת שרים רוסיים (מעשים שלנין גינה אותם) או הריגת יורש-העצר האוסטרי, שהובילה למלחמת-העולם הראשונה. (המלחמה עצמה לא נחשבה לטרוריזם, מפני שנהרגו בה מיליונים, ולא יחידים.)

טרוריסטים אינם משיגים את מטרותיהם בגלל העוצמה של מעשיהם, אלא בגלל השפעתם הפסיכולוגית. הריגת מאה בני-אדם יכולה להישכח למחרת היום, הריגתו של אדם יחיד עשויה להיזכר כעבור מאות שנים. שמשון הגיבור, הארכי-טרוריסט, הונצח בתנ"ך כגיבור ישראל.

(מכיוון שההשפעה הפסיכולוגית היא כל-כך חשובה, רוב התגובות על מעשי-טרור משרתות דווקא את הטרוריסטים. )

טרוריסטים מודרניים – טרוריסטים אמיתיים – מניחים פצצות בשווקים, יורים באזרחים מקריים ודורסים בני-אדם. חיזבאללה אינו עושה שום דבר כזה.

אפשר לשנוא את חיזבאללה ואפשר לתעב את חסן נאסראללה. אבל לקרוא להם טרוריסטים זה סתם טיפשי.

מחשבות אלה עלו בדעתי בגלל שרשרת של אירועים שגרמו לאחרונה להתרגשות רבה במקומותינו.

הליגה הערבית, הכפופה לסעודיה, הכריזה על חיזבאללה כעל ארגון "טרוריסטי". אין לזה כמעט משמעות מעשית. זו סתם מכה קטנה במאבק שבין סעודיה לאיראן. או בין "הקשת השיעית" ל"הגוש הסוני".

שתי מפלגות ערביות קטנות בישראל, שתיים מבין הארבע שמהן מורכבת "הרשימה המשותפת", גינו את הצהרת הליגה. השתיים הן מפלגת בל"ד הערבית-לאומנית והמפלגה הקומוניסטית, התומכת באסד.

הכנסת התפוצצה מזעם. איך הם מעזים, הערבים האלה! להגן על האויב? וגם להכחיש שהארכי-טרוריסטים האלה הם ארכי-טרוריסטים?

הח"כים היהודים, באופן גורף, דורשים להוציא את שתי המפלגות האלה אל מחוץ לחוק, לגרש את חבריהן מהכנסת, ומה לא. מכיוון שאין בישראל בפועל עונש-מוות משפטי, אי-אפשר לתלות אותם. כמה חבל.

האם צדקו הח"כים הערבים האלה בגילוי-הדעת שלהם? מובן שכן.

האם היה זה גילוי-דעת הגיוני? אכן כן.

אבל בפוליטיקה ההיגיון יכול להיות רעל.

בעיני הישראלי-היהודי הפשוט, חיזבאללה הוא אויב בנפש. נסראללה, בעל הסגנון המתנשא והמלגלג, מתועב בעיני כולם. גילוי-הדעת של הח"כים הערבים, שאין לו למעשה שום קשר לישראל, קומם את עמיתיהם היהודים והרגיז את כל הציבור היהודי.

הערבים אזרחי-ישראל הם, כמובן, חלק מהעולם הערבי. יש להם הזכות להביע את דעתם על כל מה שמתרחש בעולם הערבי. הם זכאים, אבל הם לא חייבים.

כל חברי-הכנסת הערביים נקרעים בין שני תפקידים, הסותרים לכאורה זה את זה: התפקיד לשרת את האינטרסים של הציבור הערבי בישראל, שבחר בהם, והתפקיד השני לקבוע עמדה לגבי עניינים הנוגעים לעם הפלסטיני ולעולם הערבי כולו.

כאשר הם גינו את הצהרת הליגה הערבית הם שירתו את התפקיד השני, לפי השקפתם. אבל בו בעת הם העמיקו את התהום בין האזרחים היהודים והערבים. כאשר מעמיקים תהום זו ללא צורך דחוף, פוגעים בתפקיד הראשון. בכך הם גם פוגעים בסיכויי השלום בטווח הארוך.

אני בהחלט מבין לנפשם, אבל אני חושב שזה לא היה מעשה חכם.

לא ממש. ממש לא.

הכותב הוא אורי אבנרי, עיתונאי ופעיל שלום

BLOG COMMENTS POWERED BY DISQUS