הרב ישראל רוזן מפרסם מאמר נדיר בתגובה למאמרו של עו"ד רן נזרי ממשרד היועץ המשפטי לממשלה, שהתפרסם בשבוע שעבר בנוגע לפרשת הרב דב ליאור והספר "תורת המלך". המאמר יפורסם מחר במוסף 'יומן' של העיתון 'מקור ראשון'
מאמרו של רוזן:
למרות התנגדותי לתוכנו של הספר 'תורת המלך', והבעת עמדתי זו בכתב במדורי בעלון 'שבת בשבתו' מיד עם הופעת הספר, השתתפתי בכנס רבנים שנערך לפני חודשים אחדים כנגד זימון הרבנים דב ליאור ויעקב יוסף לחקירה משטרתית. כידוע, עוונם הוא 'הסכמה' שנתנו לספר העוסק ב'דיני נפשות בין ישראל לעמים'. גם עתה, בהתחדש הפולמוס בעקבות 'צו מעצר' שהוצא ע"י המשטרה לשני הרבנים, צרפתי חתימתי למגני הצו, וטעמי ונימוקי עמי כדלהלן;
עו"ד רן נזרי, עוזר בכיר ליועץ המשפטי לממשלה, הזדעק (מקור ראשון, י"ד באד"א, 18.2, השנה; "תורת המלך ושלומה של מלכות") בשם שלטון החוק בטענת 'לאן נגיע?' וכלשונו: "מתן פטור במקרה אחד, יגרור מטבע הדברים בקשות ל'פטורים' של גורמים אחרים, מכל קצות הקשת הפוליטית והחברתית במדינתנו המקוטבת... מכאן תהא דרכנו סלולה בבטחה לאנרכיה... במדינה שבה נחקרו נשיאים, ראשי ממשלה, שרים, חברי כנסת, שופטים ודיינים, לא ניתן לבקש כי לרבנים תינתן חסינות מיוחדת בהקשר זה ופטור מהתייצבות לחקירה".
אני מודה ומסכים שגם רבנים אינם מעל לחוק ואפילו "מלכי בית דוד דנים אותם" (סנהדרין יט, א), ומן הסתם גם אישי סנהדרין. לפיכך, אינני שלם עם הטיעון שהודגש בקמפיין ההתנגדות לחקירה בדבר חוסר האיזון, משהו כמו "הרי לא מזמנים לחקירה כל איש אקדמיה או סופר/אמן/משורר המביע עמדות שמאלניות קיצוניות כולל השתלחות במתנחלים".
אדרבה, אני בעד שכל האמירות האנטי-לאומיות המתלהמות הללו ייבדקו בעיניים חקירתיות, ואם יש עילה לכך – שיתנו אומריהן את הדין, כמסיתים ומדיחים. וביותר, אני בעד שכל האימאמים המסיתים במסגדים, בפה מלא ובאגרוף קפוץ, יואשמו והדין ימוצה עמהם, אם מעשיהם כלולים בגדרם של חוקי ההסתה וההמרדה. אינני רוצה ש'חוק החסינות לרבנים' ישמש מגן אנושי חי למסיתי שמאל, לרדיקלי האסלאם ולמלבי הלאומנות הפלשתינית.
ובכן, על שום מה צירפתי חתימתי? מחאתי כנגד חקירות הרבנים ליאור ויוסף היא פשוטה בתכלית; מה יש 'לחקור'? ומה מסתתר מאחורי מילת איום זו? אין חולק שהם כתבו הסכמה לספר. ונניח שזו גם אגרת ברכה ויישר-כוח למחברי הספר 'תורת המלך', עדין אינני מוצא משמעות חקירתית סביב עובדות ברורות ומוסכמות. אני חושש שעצם החקירה היא העונש, והזימון לחקירה הוא מעין שוט משטרתי המונף כנגד סוררים אשר מערכת האכיפה 'מחפשת' אותם. יש המכנים זאת 'הטרדה נקמנית'.
אציע שעו"ד רן נזרי יסביר לקהל הקוראים מהי בדיוק מהות החקירה שאליה הכרחי לזמן אישיות רבנית בכירה. נא להציג לדוגמה שלוש-ארבע שאלות שאולי התשובות עליהן יצמיחו משהו שאינו ידוע בלעדיהן. אם רוצים שמושג 'שלטון החוק' לא יהיה צפצוף הזרזיר בלבד, אי אפשר ולא כדאי להפעיל אותו 'על ריק', כצייתנות עיוורת בלבד.
אני רוצה להאמין כי זאת הסיבה שהרב עובדיה יוסף לא הוזמן לחקירה בעקבות התבטאויות משתלחות שלו בדרשותיו. אמר! הכול על השולחן! מה יש לחקור?
ושאלה נוספת בפי לעו"ד רן נזרי הממוקם בפסגת המערכת; האם זימון לחקירה בהקשר זה עולה בקנה אחד עם עקרון ה'מידתיות', מושג האהוד בחצרות המשפט? בעיני אדם סביר כמוני, יש מקום אולי, לשקול היטפלות למסכימים לספר רק לאחר שמחברי הספר עצמם יועמדו לדין ויואשמו. מה עניין הלקאת המסכימים והוקעתם בחקירה מתוקשרת לפני שנשוא ההסכמה הוכח כמסית ומדיח, ממריד או מעורר מדנים?
אדרבה, עו"ד נזרי מנסח יפה את הדילמה המשפטית שטרם הוכרעה: "ניתן לטעון כי האמירות בספר אינן מהוות הסתה לגזענות או לאלימות; ניתן לטעון גם כי פרשנות הלכתית וציטוטים תורניים אינם עניין למגרש הפלילי; ניתן אף לטעון כי 'הסכמה' לספר אינה מהווה בהכרח הסכמה והזדהות עם כל עמוד ושורה בו. שעתן של טענות אלו עוד תגיע. הן ייבחנו בכובד ראש, והיועץ המשפטי לממשלה יכריע בעניין בסופו של דבר".
כאמור, ההדיוט המשפטי שואל כאן: דומה כי רק לאחר שטענות אלו "ייבחנו בכובד ראש", יוכרעו לחומרא, וימוצה הדין במחברי הספר, או-אז, ורק אז, יהיה מקום להשליך מיצוי זה כלפי המסכימים, או לא. רק אז, יהיה מקום לשקול האם הכרח לתשאל את הרב הנכבד, שׂר-המסְכִּים, בתחנת משטרה או שמא בביתו או במשרד ניטראלי או בדואר רשום. ואולי אין בכלל מה לחקור.
