אייזינגר, ראש מרכז "המגן", המטפל בילדים במצוקות שונות, כמו התמכרות לסמים ואלכוהול, הפרעות אכילה, הדרדרות לפשע ועוד, מסביר כי לעיתים קרובות מצוקות כאלו מתגלות אצל ילדים שהיו קורבנות לחרם, תופעה אשר, לטענתו, מערכת החינוך איננה מצליחה להתמודד איתה. אייזינגר, הקורא להכריז על חודש יוני כחודש המודעות לחרם חברתי, מסביר כי ילדים שעוברים חרם חברתי במסגרות החינוכיות אליהן הם משתייכים, הם בעלי נטייה גדולה בהרבה לסבול ממצוקות ולהתדרדר לנשירה מהלימודים, השמנת יתר, שימוש בסמים, התנהגות עבריינית ואף לדיכאון ונטייה אובדנית. מחקרים מראים כי בין 10%-15% מהילדים סובלים מחרם חברתי במהלך לימודיהם.
"הורים רבים מגיעים למרכז לסיוע לילדים ונוער במצוקה כדי לקבל סיוע פרטני המצליח במקרים רבים להוציא את ילדיהם מסיטואציית החרם באמצעים משולבים של טיפול פרטני ממוקד בבעיה, אך רוב ההורים נותרים חסרי אונים מול הכשל המערכתי לטפל בתופעה הרחבה. לכן דרוש שינוי מדיניות שישנה את המצב מן הקצה אל הקצה – דרושה החלטה אמיצה, הנותנת למנהלי בתי ספר סמכויות להעביר מבית ספרם ילד שהכריז על חרם, במקום המציאות בשטח כיום, שקורבן החרם הוא המועבר. יהיה זה איתות ברור – מי שינקוט בחרם נגד תלמידים בכיתה לא ישיג את מטרתו, שהיא בדרך כלל קיבוע מעמדו החברתי כמוביל בכיתה, אלא להיפך – הוא יהיה זה שיסומן וישלם במעבר לסביבה חברתית חדשה. אין ספק שמדיניות כזו, אם תינקט ותגיע לידיעתם של תלמידי בתי הספר, עשויה להפחית משמעותית את מספר מקרי החרם." כותב אייזינגר לשר החינוך.
חרם או נידוי חברתי הינו תופעה בה, "מלך הכיתה" או מובילי אותה קבוצה חברתית, מחליטים יום אחד להוציא מבחינה חברתית, את אחד או כמה בודדים מחברי הקבוצה, אל מחוץ לקבוצה ומפעילים לחץ חברתי על כל חברי הקבוצה שלא לקיים קשר עם אותו ילד/ים, לא לדבר איתו או לשחק איתו ולעיתים רבות מעבר לחוסר התקשורת עם אותו ילד, אף מקניטים ומעליבים אותו. במקרים מסויימים אף מופעלת אלימות פיזית כלפיו. אותו ילד מוצא עצמו ברגע אחד מנותק מחבריו, בודד במסגרת החברתית או החינוכית ולעיתים אף נאלץ לספוג אלימות מילולית ופיזית מכאיבות. לעיתים תופעות או סימנים בעקבות החרם מופיעים בילד רק לאחר שנים.
