אמנות

אלחוף (מושג המופיע בספר המיתולוגי "מובי דיק")  איננו ההיפך מחוף, וגם לא מקום מוגדר אחר, זהו מרחב ביניים, איזור דמדומים, לא ממש בים וגם לא על יבשה מוצקה, לא כאן ולא כאן, מצב של השתהות, ויותר מכך ציפייה לשינוי במצב הקיים. בלהה אהרוני מתגוררת ויוצרת במכמורת במרחק הליכה מן הים. כוחות הטבע הפועלים עליו ומחזוריות החיים של הים הם חלק בלתי נפרד מחייה ומיצירתה. מאז שהיא זוכרת את עצמה היתה קשובה לים ונמשכה להיות איתו בדיאלוג כזה או אחר. משוויתרה על חלומה להיות "יורדת-ים"  החלה לפסל, ומן ההתחלה נכנסו לתוך יצירתה מושגים כמו  ציפה או שווי משקל, שפסליה עוד דיברו בשפה מופשטת

"הםTHEM " -שמואל גרוברמן, ארכיטקט במקצועו וצייר בנשמתו, בתערוכת ציורים ראשונה בגלריה ברנרד, תל אביב. הפתיחה: יום ה' 10.2.11, בשעה 19:30

"אני מקפקף כבר שנים", נוהג לומר יוסל ברגנר בן התשעים ביחס להתמודדותו רבת השנים עם יצירותיו של פרנץ קפקא (1883-1924). לקפקא "נתפס", כדבריו, עוד בשנות הארבעים של המאה העשרים, עת חי באוסטרליה, ומאז לא חדל להתייחס לעולמו הספרותי ולדמויותיו, הן ברישומיו והן בציוריו

חוה גל-און היא אמנית רב-תחומית אוטודידקטית, הנותנת באמנותה דרור לדמיון חסר גבולות. בעבודתה היא בוחרת לעסוק בשמחה שבלב, ולהתרחק מן העיסוק בסבל, המאפיין לדבריה את מרב האמנות הנוצרת היום. הנוף הניבט מיצירתה המרתקת מעוגן בעולם חווייתי אקספרסיבי הזוי, עולם של חלום

בתערוכת הצילומים "חדר מואר" מציגה לירון כהן סדרת עבודות המתעדות חברות קרובות וילדיהן. חלק מהצילומים הם סנפ שוטס מהירים, נינוחים, מוצפי אור של אמהות עירונית וחלקם ואריאציות על הפורטרט הקלאסי: אמהות וילדיהן מתועדים בביתם ומקור האור הוא חלון שקוף