אבי ביצור

אין אנו מתייחסים בכבוד הראוי לזקנינו. אנחנו מפלים אותם על רקע גילם (Ageism) כשאנו דורשים מהם, לדוגמה: תשלום כפול בגין חידוש רשיון נהיגה; אנחנו פוגעים בזכויותיהם הרפואיות כשהם מגיעים לטיפול לאחר שעברו ארוע מוחי או לבבי, כשעדיין, למרות נסיונות ממשלתיים, אנחנו שולחים אותם לסיעוד ולא לשיקום; אנחנו מעליבים אותם כשאיננו משפרים את זכויותיהם להקלות במס אחרי פרישתם, במקרה שהם יכולים עדיין לתרום לחברה בתעסוקות שונות ורבות ההולמות את כישוריהם ולכן אין הם יוצאים לעבודה ומסתפקים בקצבתם

השבוע דורש דיון בסוגיית ילדי העובדים הזרים וגירושם, סוגיה שהעסיקה את החברה הישראלית בחודשים האחרונים והגישה לפתרונה (המוזר, בלשון המעטה, או אם תירצו המפא"יניקי למהדרין – להשאיר חלק ולגרש חלק) בישיבת הממשלה האחרונה, בה צפינו, אחוזי תמהון בממשלה שסועה, שבה חברי ש"ס מתנגדים לפתרון (כי הם בעד גרוש מלא) ואלו שמתנגדים מחמת מצפון או ראיה פוליטית כזו או אחרת מצביעים בעד או נמנעים, כי: "זה לא רע", "השגנו הישג חלקי" או "אסור לנו להצביע עם ש"ס"

ברצוני לעסוק הפעם בהוסטלים, ב"בתים לחיים" של ילדינו הנכים – למי האחריות לבנייתם וניהולם והאם אכן כדאי, רצוי ויש לשלוח את הילדים עם הצרכים המיוחדים (הנכים) המתבגרים לבתים כאלו? אין אני מקנא ומכיר אני היטב- מצד שני - את התחושות, הכאבים, הסבל שאין מילים, שעובר על הורים לילדים נכים, השולחים את ילדיהם להוסטלים – מגורים וחיים מחוץ לבית ההורים

החל מהיום, אחת לשבוע, אם תאצל עליי הרוח ואם נוכל להתמיד הן אני והן מי שקורא את הגיגיי, אשטח בפניכם, קוראיי, את מחשבותיי, רעיונותיי ודעותיי לגבי נושאים "בוערים" יותר או פחות, שבהם עוסקת החברה הישראלית. חשוב לי לכתוב, חשוב לי להעלות את מה שלעיתים "בוער כאש בעצמותיי" לידיעת אחרים, כדי שישמעו, כדי לשמוע תגובה וכדי לנסות לזרוע זרעי זרעים של תחילת נסיונות לשינוי, להערכות אחרת, לתיקון בחברה הישראלית

עם כל הכבוד לאמצעים ליירוט טילים שכבר נמצאים בשירות או נמצאים בשלבי פיתוח מתקדמים - היתרון עדיין מצוי בידי הטילים התוקפים. לכן על ישראל להפנות יותר משאבים להגנה פסיבית, דהיינו למיגון האוכלוסייה. כדאי לזכור: גם היכולת להגן היטב על האוכלוסייה היא אמצעי הרתעה חשוב

מדינת ישראל, שנהנתה שנים רבות ממלחמות "דה לוקס" בהקשר למימוש איומים לתקיפת עורפה האזרחי נמצאת כיום בצומת שונה לחלוטין – עורפה האזרחי מאוים ונמצא כולו בתוך קשת טווחי יכולותיהם של אויביה. ההבנה, ש-39 הסקאדים ממלחמת המפרץ הראשונה, 3,800 הטילים במלחמת לבנון השניה וכאלף הטילים שנורו מעזה על עורפה האזרחי של ישראל, במבצע "עופרת יצוקה" הינם רק בגדר ה"מנה הראשונה" במאבק ישראל עם אויביה בנושא העורף האזרחי, מחלחלת כיום לכל פינה אצל המנהיגות הישראלית

ד"ר אבי ביצור (56), מומחה להגנת העורף ומרצה באוני' בר-אילן, לשעבר סמח"ט צנחנים, מפקד ביה"ס לאב"כ ורע"נ ביצורים הצטרף לאחרונה לחב' קומפרטס כדירקטור . ד"ר ביצור כיהן עד לאחרונה כמנכ"ל שהקים את המשרד לענייני גימלאים, ובעברו כיהן כמזכ"ל מפלגת "עם אחד". בהיותו אב לילד אוטיסט פעיל ד"ר ביצור בקרב ציבור הנכים, והינו אחד ממובילי מאבק הנכים להשוואת קיצבאות הנכות לשכר המינימום