בשבוע האחרון החליפו נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן וראש הממשלה בנימין נתניהו האשמות באופן כמעט יומיומי, והמגמה ברורה. ביום שני, 19 באוקטובר, נאם ארדואן ואמר שטורקיה חיה "בתוך טבעת של אש". הוא האשים את ישראל שהיא פועלת לערער את יציבותה של סוריה ולהרחיב את אי-השקט באזור. לפי הדיווח ביורוניוז בערבית, ארדואן אמר שהסימנים החיוביים מסוריה "נתקלים במהלכים ישראליים שמאיימים על יציבות המדינה", ושישראל "עושה כל שביכולתה כדי לערער את האזור". על לבנון אמר שהמצב "אינו מרגיע", ועל הזירה הפלסטינית תקף את המשך התקיפות הישראליות "למרות ההסכמים שנחתמו".
נתניהו לא השאיר את הדברים בלי מענה. בראיון לערוץ 14, שאל-ג'זירה בערבית הביאה ממנו ציטוטים נרחבים, אמר שאינו רוצה עימות עם טורקיה, ומיד אחר כך האשים את ארדואן שהוא שואף להשיב את האימפריה העות'מאנית ולשלוט בירושלים.
"כפי שאתם יודעים, אנחנו לא במאה ה-16, כשהעות'מאנים השתלטו על האזור הזה ושלטו בו ארבע מאות שנה", אמר בנימין נתניהו, ראש הממשלה. "יש לנו כוח משלנו ועצמאות משלנו, ואיננו מוכנים להרכין ראש".
הוא הוסיף משפט שתפס כותרות בכל העולם הערבי: ישראל, לדבריו, "קרובה להשמדת הציר השיעי הקיצוני" ולא תיכנע ל"ציר סוני קיצוני בהובלת טורקיה".
"לא בזמן שארדואן בשלטון"
יום קודם לכן, בתדריך ביטחוני, ניסח נתניהו את עמדתו בזהירות רבה יותר. לפי יורוניוז, הוא אמר שהוא מקווה שהמחלוקות עם אנקרה לא יגיעו לעימות ישיר, ושמניעת התרחיש הזה היא מטרה בפני עצמה. הוא בירך על האפשרות לחזור לקרבה של העבר, אבל הביע ספק שהדבר אפשרי "כל עוד ארדואן בשלטון". לטענתו, ארדואן קורא להשמדת ישראל ולהחזרת ירושלים לשלטון טורקי, וממשלתו "מתייחסת לדברים ברצינות ומכניסה את כל התרחישים האפשריים לתכנון".
התשובה הטורקית הגיעה מהדרג המפלגתי ולא מהנשיא עצמו, וזה צעד מחושב. עומר צ'ליק, דובר מפלגת הצדק והפיתוח (AKP), דיבר אחרי ישיבת הוועד המרכזי שארדואן עמד בראשה באנקרה. לפי סוכנות אנאדולו, שאל-ג'זירה ציטטה, צ'ליק אמר שנתניהו מנסה לנצל רטוריקה נגד ארדואן במערכת הבחירות שלו "בזמן שהפופולריות שלו צונחת". הוא כינה את ההצהרות הישראליות "אשליות" המבוססות על שקרים, ואמר שהן "חסרות כל ערך". צ'ליק הוסיף שמה שכינה "רשת רצח העם" הישראלית מנסה לחסום את השלב השני של הפסקת האש בעזה, ושטורקיה פועלת נגד מהלכים ישראליים להשתלט על אדמות פלסטיניות בגדה המערבית.
רקע: מהחיבוק של 2022 לשלט החוצות של 2026
קשה לזכור, אבל לפני ארבע שנים בלבד נראה היה ששתי המדינות פותחות דף חדש. הנשיא יצחק הרצוג ביקר בטורקיה במרץ 2022, ובאוגוסט אותה שנה חודשו היחסים הדיפלומטיים המלאים והוחלפו שגרירים. בספטמבר 2023 נפגשו ארדואן ונתניהו בניו יורק ודיברו על הרחבת הקשרים. שבועות אחר כך הגיע 7 באוקטובר, והכול התהפך.
אתר נון פוסט, שמזוהה עם הזרם הקרוב לאנקרה, פרסם בספטמבר ניתוח מקיף של התהליך. לפי הניתוח, המחיר הפוליטי שארדואן שילם בבית היה מכריע. בבחירות המקומיות במרץ 2024 ספגה מפלגתו את התבוסה הקשה ביותר בתקופת שלטונו. מפלגת "הרפאה החדשה" האסלאמיסטית בראשות פאתח ארבקן הפכה את המסחר עם ישראל לנושא המרכזי בקמפיין שלה, וקפצה מ-2.8% בבחירות לפרלמנט ב-2023 לכ-6.2% בבחירות המקומיות. באפריל 2024 הגבילה אנקרה ייצוא של 54 קטגוריות מוצרים לישראל, ובמאי הודיעה על הפסקה מלאה של הסחר הישיר. החוקר סלים צ'יפצ'י ממכון SWP בברלין כתב שארדואן היה "במובן מסוים, נאלץ" לעשות את הצעד הזה.
מאז הדעה הציבורית בטורקיה רק הקשיחה עמדות. סקר של מכון פיו מיוני 2026 מצא ש-97% מהנשאלים בטורקיה מחזיקים בעמדה שלילית כלפי ישראל, לעומת 93% שנה קודם. בנקודה כזאת, לפוליטיקאי טורקי אין שום תמריץ להתמתן.
סוריה: הזירה שבה המילים עלולות להפוך למעשים
הנקודה המסוכנת ביותר היא לא בירושלים וגם לא בעזה. היא בצפון סוריה. בסביבות 21 באוגוסט תקפה ישראל את בסיס אבו א-דוהור בצפון-מערב סוריה, וטענה שפגעה בהכנות טורקיות להרחבת הנוכחות הצבאית שם. אנקרה הכחישה שהיו לה כוחות בבסיס. למחרת, לפי נון פוסט, רמז שגריר ארה"ב בטורקיה ושליחו של טראמפ לאזור, טום בראק, שהתקיפה אולי נועדה "לפתות את הטורקים", ואמר שארה"ב לא זיהתה נכסים טורקיים במקום.
לפי אותו ניתוח, ראש המוסד רומן גופמן נפגש עם שר החוץ הסורי אסעד א-שיבאני ימים ספורים לפני התקיפה ודן איתו בפריסה הטורקית, בנשק ובכטב"מים. בישראל, לפי הדיווח, מעריכים גורמי ביטחון שנוכחות צבאית טורקית קבועה בסוריה היא "רק שאלה של זמן". ועדת נגל, שהוקמה ב-2024, כבר הזהירה בתחילת 2025 שההשפעה הצבאית הטורקית בסוריה עלולה להפוך לעימות ישיר.
ארדואן עצמו בחר במסר כפול. בראיון למגזין ניוזוויק בסוף ספטמבר, שעיתון חורייט הטורקי הביא מתוכו ציטוטים, אמר ש"בישראל מלבים שיח שגוי המציג את טורקיה כמקור איום חדש". הוא הדגיש שלטורקיה "אין איבה כלפי העם הישראלי" ושהיא מתנגדת למדיניות שלדעתה מפרה את החוק הבינלאומי, והוסיף משפט שכדאי לשים אליו לב:
"טורקיה אינה בונה את מדיניות החוץ שלה על תרחישי מלחמה בלתי נמנעים", אמר רג'פ טאיפ ארדואן, נשיא טורקיה, בראיון למגזין ניוזוויק.
על ברית ההגנה המשותפת שנחתמה במכה עם פקיסטן וסעודיה אמר שהיא "אינה ברית נגד איראן, ישראל או כל מדינה שלישית", ושהתגובה בכל מקרה תיקבע לגופו ולא באופן אוטומטי.
הקמפיין: טורקיה כ"אויב החדש"
בכלי התקשורת הערביים והטורקיים כמעט כולם מסכימים: טורקיה נכנסה לקמפיין של הליכוד במכוון. ב-17 באוגוסט הוצב שלט חוצות של הליכוד שבו ארדואן מופיע לצד דמויות שהמפלגה הגדירה כאויבי ישראל. האתר הטורקי סרבסטייט דיווח עוד ביולי שנתניהו אמר לעיתונאי ינון מגל שההתפתחויות בטורקיה הן תוצאה של היחלשות איראן, ושארדואן "שכח שהאימפריה העות'מאנית בת 400 השנים הסתיימה". "עדיף שיירגע", הוסיף.
גם האופוזיציה הישראלית לא מציעה לאנקרה נחמה גדולה. נפתלי בנט, שהקים עם יאיר לפיד את הרשימה המשותפת "ביחד", אמר לעיתונאי מריו נופאל שהוא "מאמין בטורקיה במידה רבה", אבל "ארדואן הוא אסון". עם זאת, לדבריו, "הייתי עובד איתם במקומות שבהם אפשר". לפי נון פוסט, בנט גם כינה את טורקיה "איראן החדשה", ולפיד תמך בתקיפה בסוריה וקרא להקים מנגנון לניהול החיכוכים עם אנקרה. במכון ברוקינגס הגדירו ביוני את היריבות עם ישראל "אילוץ מבני" על המדיניות האזורית של טורקיה, מסוריה ועד הים האדום.
ניתוח של מכון קרנגי מיוני מציע תובנה חשובה דווקא לצד הטורקי. החוקר מוראט סומר טוען שמדיניות החוץ הטורקית נשענת על קונצנזוס לאומי רחב, ולכן גם ממשלה אחרת באנקרה הייתה שומרת על רוב היעדים ומשנה בעיקר את הסגנון והטון. זו בדיוק תמונת המראה של מה שקורה בישראל: גם אם יתחלף השלטון ב-27 באוקטובר, החשדנות כלפי טורקיה כנראה לא תיעלם.
ומה הלאה?
בנאום "טבעת האש" ארדואן לא דיבר רק על ישראל. הוא גינה בחריפות את התקיפות של החות'ים על סעודיה, שאותה כינה "ידידה ואחות של טורקיה", והזכיר את המתקפה על נמל התעופה בריאד שבה נהרגו כמה בני אדם, ביניהם עולי רגל, ומאות נפצעו. הוא גם ציין שהמתיחות סביב איראן עוד לא שככה לגמרי כשפרץ סכסוך חדש. המסר לבית הטורקי היה שטורקיה "נמנעה מעימותים אזוריים ולא נפלה בפח הפרובוקציות", ושהלחץ עליה נובע מכך שהיא "עומדת לצד המדוכאים, כדרך האבות".
במילים אחרות, ארדואן מציג את עצמו כגורם המייצב באזור בוער, ונתניהו מציג אותו כראש של ציר חדש ומאיים. שני הנרטיבים משרתים את שני המנהיגים בזירה הפנימית שלהם, וזו בדיוק הבעיה. בניגוד לאיראן, טורקיה היא חברה בנאט"ו. לשתי המדינות יש קווים פתוחים לוושינגטון, ולשתיהן יש כוחות שפועלים במרחב הסורי הצפוף.
ההערכה הרווחת באנקרה, כפי שעולה מהתגובות של AKP ומכלי התקשורת הטורקיים, היא שהטונים ירדו אחרי הבחירות, לא משנה מי ינצח. המבחן האמיתי יהיה בשטח: אם ישראל תמשיך לתקוף בסיסים בסוריה שאנקרה מחשיבה כחלק מהמרחב האסטרטגי שלה, וטורקיה תמשיך לבסס שם נוכחות, "טבעת האש" של ארדואן עלולה להפוך מדימוי רטורי למציאות. ההחלטה בידי מי שיישב בלשכת ראש הממשלה בירושלים בעוד שבוע, ובידי האיש בארמון בבשטפה, שכבר הודיע שהוא לא הולך לשום מקום.
