"ארצות הברית – מיליארד, איראן – אפס"
הדברים נאמרו ביום ראשון בראיון לתוכנית "Sunday Morning Futures" ברשת פוקס. בסנט, שמוביל את מה שוושינגטון מכנה "מבצע מנודה כלכלי" (Operation Economic Outcast), לא בחר במילים עדינות. "לא יהיה להם מה להחליף תמורת שום דבר, כנראה בתוך השבועיים הקרובים", אמר. "הם עומדים לבצע את משלוחי הנפט האחרונים שלהם לסין – ואז לא יהיה להם כלום".
לדבריו, כ-15 מיליון חביות נפט איראני עדיין נמצאות "בדרך למסירה", ואילו השווקים העולמיים חזרו לתפקד ברמה הקרובה לזו שלפני המלחמה. בסנט סיכם את המצב במשפט שנועד לכותרות: "התוצאה היא ארצות הברית – מיליארד, יותר ממיליארד חביות יצאו – איראן, אפס". לדבריו, מטרת הבידוד הכלכלי היא להבטיח שכל הסכם עתידי ייאכף, לאחר שלטענת וושינגטון טהרן הפרה את מזכר ההבנות שנחתם בין הצדדים.
זו אינה הפעם הראשונה שבסנט מציג את התמונה הזו. כבר בתחילת ספטמבר, לפי דיווח ברשת הכוויתית "סרמד", אמר כי "מאז שארצות הברית חידשה את המצור, אף משלוח של נפט גולמי איראני לא הצליח לחצות את מצר הורמוז בדרכו לסין", והוסיף כי "עורק הייצוא של איראן נמצא בסכנת ניתוק – נפט תקוע, קיבולת אחסון מוגבלת והכנסות שצונחות במהירות". המבצע הכלכלי יצא לדרך ב-24 באוגוסט, וכולל סנקציות משניות מורחבות על כל גורם שסוחר עם איראן – כולל איום לנתק גופים כאלה ממערכת הסליקה הדולרית.
כלכלה במלחמה: מה אומרים הנתונים של טהרן עצמה
כדי להבין את עומק המשבר, אין צורך להסתמך על וושינגטון. לפי מרכז הסטטיסטיקה של איראן, כפי שדווחו באתרים כלכליים בעולם הערבי, התמ"ג האיראני התכווץ ב-10.1% ברבעון הראשון של השנה הפרסית (סוף מרץ עד סוף יוני 2026) לעומת התקופה המקבילה. קרן המטבע הבינלאומית, בתחזית מיולי, צופה התכווצות של 5.4% לשנה כולה – תחזית שנראית כעת אופטימית.
הנתון המטריד ביותר נוגע לנפט, מקור ההכנסה המרכזי של המשטר. יו"ר המג'לס וראש צוות המשא ומתן, מוחמד באקר קאליבאף, הודה בעצמו כי בתקופת המצור הימי האמריקני באפריל–יוני איראן "לא יכלה לייצא אפילו חבית נפט אחת". הערכות שונות מצביעות על צניחה בייצוא מכ-1.7 מיליון חביות ביום לפני המלחמה לכ-260 אלף חביות ביום בלבד. לפי ניתוח שפורסם באל-ג'זירה, הייצוא לסין – שקולטת יותר מ-80% מהנפט האיראני המשונע בים – ירד מכ-1.4 מיליון חביות ביום ב-2025 לכ-534 אלף באוגוסט 2026. הפער בין ההערכות משקף את העמימות סביב "צי הצללים" האיראני, אך הכיוון ברור.
הריאל: מ-1 מיליון ל-2.3 מיליון לדולר
על רקע זה קורס המטבע המקומי. לפני שנה נסחר הדולר בשוק החופשי בטהרן בכמיליון ריאל. ב-23 באוגוסט הוא חצה לראשונה את רף שני המיליון; ב-2 בספטמבר עמד על 2.2 מיליון, וב-12 בספטמבר הגיע לשיא של כ-2.36 מיליון ריאל לדולר. בתוך חודשים ספורים איבד הריאל יותר משליש מערכו.
נגיד הבנק המרכזי, עבדולנאצר המתי, ייחס חלק מהירידה ל"גורמים פסיכולוגיים", והבנק הודיע על הזרמה של 2 מיליארד דולר לשוק המט"ח, על הקצאת 18 מיליארד דולר ליבוא מוצרי יסוד ותרופות, ועל תוספת של 4.5 מיליארד דולר ליתרות מאז פרוץ המלחמה. במקביל נשמרת מערכת של שערי חליפין מרובים והוטלו מגבלות על משיכת מטבע חוץ. אלא שכפי שמציין הניתוח באל-ג'זירה, הבנק המרכזי כבר אינו מנהל מדיניות מוניטרית במובן המקובל – הוא מנהל משבר, ותוצאותיו תלויות במהלך המלחמה יותר מאשר בכלים שבידיו.
האינפלציה מגיעה לשולחן המטבח
מאחורי המספרים עומדים משקי בית שמתקשים לשרוד. לפי הנתונים הרשמיים, האינפלציה השנתית הממוצעת הגיעה ל-69.9%. במדד "נקודתי" של אוגוסט הנתונים חמורים עוד יותר: 84.4% לפי הבנק המרכזי ו-89% לפי מרכז הסטטיסטיקה, כשאינפלציית המזון חצתה את רף ה-120%. האבטלה הרשמית עלתה ל-9.1%, והפעילות המסחרית נסוגה ב-25% עד 35%, לפי דיווחים באתרים ערביים שעוקבים אחר הכלכלה האיראנית.
הממשלה נאלצה לגעת גם באחד הנושאים הנפיצים ביותר בפוליטיקה האיראנית: מחיר הדלק. דוברת הממשלה, פאטמה מוהאג'רני, הודיעה בתחילת ספטמבר על העלאת מחיר הבנזין במכסה השלישית – מעבר ל-110 ליטרים בחודש – ל-100 אלף ריאל לליטר, כחלק מ"התמודדות עם השפעות המלחמה והסנקציות". המכסות הבסיסיות נותרו ללא שינוי, צעד זהיר שמעיד עד כמה המשטר זוכר את מחאות הדלק של נובמבר 2019.
הנשיא מסעוד פזשכיאן לא ניסה להסתיר את חומרת המצב. כבר בסוף אוגוסט, לפי סוכנות ISNA, הוא הגדיר את המצב כ"תנאים הקשים ביותר של המלחמה הכלכלית", ואמר: "כולם רואים את מלחמת הטילים, אבל אולי לא כולם רואים את הלחצים הכלכליים". השבוע, לפי הבלוג החי של אל-ג'זירה, קרא פזשכיאן לארצות הברית "לקבל את המסגרות המשפטיות" כבסיס להסדר.
דרכי המילוט: זהב, קריפטו וסחר חליפין
המשטר אינו עומד מול המצור בידיים ריקות. לפי הנתונים שהוצגו באל-ג'זירה, טהרן פיתחה מערכת מקבילה שלמה לעקיפת הסנקציות: סחר חליפין – "נפט תמורת סחורות" – היווה כ-32% מייצוא הנפט ב-2025, וההערכה היא שיגיע ל-41% בשנת הכספים הבאה. בשנת הכספים שהסתיימה במרץ 2025 יובאו לאיראן יותר מ-100 טון זהב בשווי של למעלה מ-8 מיליארד דולר, ולפי הערכות הועברו יותר מ-4 מיליארד דולר דרך פלטפורמות מטבעות קריפטוגרפיים.
אלא שהמבצע האמריקני מכוון בדיוק לערוצים האלה. הסנקציות המשניות נועדו להפחיד את הבנקים, בתי הזיקוק והמתווכים הסיניים הקטנים – ה"טיפוטים" – שהיו עד כה עורק החיים של הנפט האיראני. בייג'ינג, מצידה, הודיעה כי לא תצטרף לסנקציות, אך בפועל, כפי שעולה מהנתונים, הרכש ממנה מצטמצם.
הכלכלה כקלף במשא ומתן
העיתוי של הצהרות בסנט אינו מקרי. הן מגיעות אחרי שהנשיא טראמפ דחה את ההצעה האיראנית לפתיחת מצר הורמוז, ובעוד מתווכים – לפי דיווח שצוטט באל-ג'זירה – "מתחרים בזמן כדי למנוע את הסלמת העימות למלחמה כוללת". אל-ערבייה דיווחה על סבב שיחות עקיפות חדש בין וושינגטון לטהרן, ואילו סוכנות הידיעות הרשמית IRNA מיהרה להכחיש כי נקבעו שיחות כלשהן. העיתון האמירותי "אל-ח'ליג'" דיווח כי על טהרן מופעלים לחצים לתת "ויתורים גרעיניים" כתנאי לחידוש המגעים.
המסר האמריקני ברור: הזמן פועל נגד איראן. המסר האיראני הפוך: המשטר שרד ארבעה עשורים של סנקציות, ויכול לספוג גם את זה. היום ה-212 למלחמה והיום ה-103 מאז חתימת מזכר ההבנות מוצאים את שני הצדדים מהמרים על סבלנותו של הצד השני.
ניתוח: השאלה היא לא אם – אלא מי ישלם
ההיסטוריה מלמדת שמשטרים אידיאולוגיים אינם קורסים רק בגלל מחסור בדולרים. המשטר האיראני הוכיח בעבר יכולת לספוג לחץ כלכלי קיצוני, לגלגל את המחיר אל האזרחים ולשמור על שליטה באמצעות מנגנוני הביטחון. ההצהרה "בתוך שבועיים לא יישאר להם כלום" עשויה להתברר כמוגזמת – הנפט האיראני כבר מצא בעבר דרכים לזלוג החוצה.
אבל יש הבדל מהותי בין סנקציות בימי שלום לבין מצור ימי בזמן מלחמה, כשהמטבע מאבד שליש מערכו ומחירי המזון מוכפלים. הסכנה הגדולה עבור טהרן אינה פשיטת רגל של המדינה, אלא הרגע שבו הבזאר – אותו מעמד סוחרים שתמך במהפכה של 1979 ושהשביתות שלו הפילו בעבר ממשלות – יחליט שהמחיר גבוה מדי. בפעם הראשונה מזה זמן רב, השאלה הזו אינה נשמעת תיאורטית.
השבועיים הקרובים, אם לקבל את לוח הזמנים של בסנט, יספקו תשובה ראשונה: האם המחסור בהכנסות ידחוף את טהרן לשולחן המשא ומתן בתנאים נוחים יותר לוושינגטון – או שדווקא ידחוף את המשטר, כפי שאיים המפקד הכללי של צבאו, לחפש מוצא בהסלמה צבאית.
