ב-14 באוקטובר, בשעות הצהריים, כינס רג'פ טאיפ ארדואן במתחם הנשיאותי באנקרה את המועצה המייעצת העליונה (YİK): גוף מצומצם של "זקני" מפלגת השלטון, ובהם ראש הממשלה לשעבר בינאלי ילדירים, יו"ר הפרלמנט לשעבר מוסטפא שנטופ, ג'מיל צ'יצ'ק ואיסמעיל קהרמן. ההודעה הרשמית, שפרסם ראש מערך התקשורת של הנשיאות בורהאנטין דוראן, נפתחה במשפט שנשמע כמעט כמו הכרזת מצב: האזור עובר "ימים כואבים".
ההמשך היה ממוקד בישראל. לפי ההודעה, לאחר התקיפות ברצועת עזה ובגדה המערבית, ישראל "פתחה בפרובוקציות המכוונות למסגד אל-אקצא", ו"הודגש כי ישראל מנסה למנוע מסוריה לקום על רגליה מחדש". באותה נשימה ציין דוראן כי "הסכם ההגנה המשותפת של מכה", שנחתם עם סעודיה ופקיסטן, "חיזק את הסולידריות עם המדינות האחיות", והוסיף כי טורקיה תנהל את ההתפתחויות "בקור רוח ומבלי ליפול לפרובוקציות".
את שני החלקים של ההודעה, ישראל מצד אחד וברית מכה מצד שני, צריך לקרוא יחד. זו ההתפתחות האסטרטגית המשמעותית ביותר ביחסי טורקיה-ישראל בחודשים האחרונים: אנקרה כבר אינה מסתפקת ברטוריקה חריפה נגד נתניהו. היא בונה מסגרת צבאית רב-לאומית, עם מזכירות קבע, ועדות מטות ומחויבות הדדית, יחד עם המעצמה הגרעינית היחידה בעולם המוסלמי ועם המדינה העשירה במפרץ.
מחתימה במכה להפעלה בריאד
ההסכם נחתם במכה ב-7 באוגוסט 2026. ב-31 באוגוסט התכנסה באיסטנבול לראשונה "הוועדה המדינית-אסטרטגית להגנה" של הברית: שרי החוץ, שרי הביטחון, מפקדי הצבאות והרמטכ"לים של שלוש המדינות. לפי דיווח אל-ג'זירה, הוחלט שם להקים מזכירות קבע בסעודיה, שבראשה יעמוד מזכיר כללי פקיסטני לשלוש שנים. תחומי הפעולה המוגדרים כוללים תעשיות ביטחוניות משותפות, ייצור ופיתוח טכנולוגי משותף ותרגילים צבאיים.
העיקרון המרכזי מוכר מנאט"ו: מתקפה מזוינת על אחת המדינות תיחשב למתקפה על כולן. שר החוץ הטורקי, האקאן פידאן, כינה את המסגרת בשמה הרשמי "ברית ההגנה של מכה". הוא הדגיש כי היא "אינה מכוונת נגד אף מדינה מסוימת", פתוחה למצטרפות חדשות "המחויבות לחוק הבינלאומי", ומשלימה את נאט"ו ולא מחליפה אותו.
אבל באותה מסיבת עיתונאים עצמה, כשנשאל פידאן על ישראל, הטון השתנה.
"אויב משותף של האנושות ושל הביטחון הבינלאומי"
כך תיאר האקאן פידאן, שר החוץ הטורקי, את ראש הממשלה בנימין נתניהו
פידאן קרא לקהילה הבינלאומית לנקוט עמדה תקיפה נגד מה שכינה מדיניות "התפשטותית וקולוניאלית" של ישראל, וטען כי אנקרה מזהה "רטוריקה ומדיניות אנטי-טורקית גוברת" בישראל ככל שמתקרבות הבחירות.
המבחן המעשי הראשון הגיע מהר מהצפוי. ב-5 באוקטובר התכנסו נציגי שלוש המדינות לישיבת חירום בריאד, על רקע מתקפות החות'ים על ערים, מתקני נפט וספינות בסעודיה. לפי הדיווחים בתקשורת הערבית, המתקפות התגברו מאז יולי וכוונו גם לאזורי מכה ומדינה. בהודעה המשותפת הביעו השלוש "דחייה מוחלטת של כל מתקפה או איום המכוונים לביטחון הממלכה ולשלמות שטחה", והחליטו לעבור "מיד ליישום המעשי של מחויבויות ההגנה הקולקטיבית". המשמעות: טורקיה ופקיסטן יבצעו "פריסה מהירה" של כוחות לסעודיה. ההודעה לא פירטה אילו משימות יוטלו על הכוחות.
המספרים שמדאיגים את ירושלים
על הנייר, הברית מחברת את הצבא השני בגודלו בנאט"ו, את המדינה המוסלמית היחידה המחזיקה בנשק גרעיני ואת הכוח הצבאי הגדול במפרץ. לפי נתוני Global Firepower 2026 שצוטטו בתקשורת הערבית, מדובר בכ-1.4 מיליון חיילים בשירות פעיל, 3,415 כלי טיס, 6,046 טנקים ו-344 כלי שיט. תקציבי הביטחון המשולבים של השלוש לשנת 2026 עומדים על כ-124.4 מיליארד דולר: 63.9 מיליארד בסעודיה, 51.4 מיליארד בטורקיה ו-9.1 מיליארד בפקיסטן.
| חיילים בשירות פעיל | כ-1.4 מיליון |
| כלי טיס | 3,415 |
| טנקים | 6,046 |
| כלי שיט | 344 |
| תקציב ביטחון משולב 2026 | כ-124.4 מיליארד דולר (סעודיה 63.9; טורקיה 51.4; פקיסטן 9.1) |
אנדריאס קריג, חוקר ביטחון שצוטט בדיווחים, הסביר כי ערכה של הברית אינו בסכום המספרים אלא בצירוף היכולות: "המשקל האסטרטגי והפיננסי של סעודיה, התעשייה הביטחונית הטורקית וקשריה לנאט"ו, וכוח האדם, ניסיון הלחימה וההרתעה הגרעינית של פקיסטן". פידאן כבר רמז על הרחבה: הוא כינה את מצרים "שותפה טבעית" ואמר שהוא מצפה להצטרפותה לאחר שיוסדרו "סוגיות טכניות". אנליסטים מצ'טהאם האוס העריכו שקהיר תבקש קודם ערבויות לסיוע האמריקני ולהסכמי השלום שלה, כלומר להסכם השלום עם ישראל.
בשורה התחתונה, ישראל אינה מוזכרת במסמכי הברית. אבל המסגרת שנבנית יוצרת מצב חדש: טורקיה, שמתעמתת עם ישראל בסוריה ובמזרח הים התיכון, מקבלת עומק אסטרטגי, מימון סעודי ומטרייה שבצידה מעצמה גרעינית.
ארדואן: "אין לנו איבה עם העם הישראלי"
ארדואן עצמו מקפיד לשמור על עמימות. בריאיון ל"ניוזוויק" שפורסם ב-25 בספטמבר, בזמן עצרת האו"ם, דחה את הפרשנות שלפיה ברית מכה היא ברית נגד איראן, ישראל או כל מדינה שלישית. לדבריו, ההסכם נשען על סעיף 51 לאמנת האו"ם, שעניינו הזכות להגנה עצמית, והתגובה למתקפה תיגזר מבקשת המדינה המותקפת ומצרכיה: "ממודיעין ולוגיסטיקה ועד, אם האיום מצדיק זאת, תמיכה צבאית נוספת". לדבריו "לא יהיה נכון" לכתוב "תרחיש צבאי אוטומטי" לכל אירוע בעיראק, בתימן או במקום אחר.
"לטורקיה אין איבה עם העם הישראלי או עם כל חברה אחרת"
אמר הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן בריאיון ל"ניוזוויק"
על ישראל אמר ארדואן כי "בישראל מלובה רטוריקה שגויה המציגה את טורקיה כמקור איום חדש", וקשר זאת ישירות לפוליטיקה הפנימית ולאווירת הבחירות שם. הוא מתח ביקורת על התקיפות הישראליות בסוריה ועל הסכם ההגנה בין ישראל ליוון, ותיאר את שניהם כמקורות מתיחות. "איננו מתכננים את מדיניות החוץ שלנו סביב תרחישי מלחמה בלתי נמנעים", אמר.
הניסוח הזה מוכר: ארדואן מבדיל בין "העם" לבין "ממשלת נתניהו", ומציג את ההסלמה כבעיה ישראלית פנימית. בתקשורת הערבית הוא נשמע הרבה פחות מאופק. ביוני, לפי יורוניוז בערבית, הזהיר כי "מהלכי ישראל מאיימים כעת על ביטחון טורקיה", ובנימין נתניהו השיב לו באותו יום כי "הדיקטטור אינו רשאי להטיף מוסר". בספטמבר הזהיר ארדואן, לפי דיווחים במצרים, מפני ניסיון "לכתר את טורקיה", ואמר כי האזור לא יירגע כל עוד ממשלת נתניהו בשלטון.
סוריה: החזית החמה באמת
אם ברית מכה היא המסגרת, סוריה היא שדה המגע. ההתייחסות במועצה המייעצת לכך שישראל "מנסה למנוע מסוריה לקום על רגליה" אינה מקרית. מאז עלייתו של אחמד א-שרע לשלטון בדמשק הפכה טורקיה לפטרונית המרכזית של המשטר החדש, ולמעשה תפסה את מקומה של איראן כמעצמה הזרה הדומיננטית במדינה. ישראל ממשיכה לתקוף בשטח סוריה. אנקרה רואה בכך פגיעה ישירה בפרויקט שלה.
הפרופסור אייל זיסר, בטור שתורגם לערבית ופורסם ביולי בעיתון "אל-קודס אל-ערבי", תיאר תקריות שבהן מטוסים טורקיים וישראליים כמעט התעמתו בשמי סוריה. לדבריו, קו חם בין שני חילות האוויר, שהוקם בתיווך אזרבייג'ן, הוא שמונע בינתיים התנגשות. זיסר הזכיר גם את טענתו של הנשיא טראמפ כי טורקיה "כמעט פתחה במלחמה" נגד ישראל במהלך העימות עם איראן, ורק התערבותו מנעה זאת. זיסר עצמו המליץ שלא לייחס לכך משקל רב. את ארדואן תיאר כ"דברן שאינו מתעייף", אך הוסיף כי "אין זהיר ממנו" כשעולה שאלת השימוש בכוח.
מה זה אומר לישראל
המהלך הטורקי בנוי בשלוש שכבות. בשכבה הראשונה, הרטורית, ארדואן ופידאן מציגים את נתניהו כאיום אזורי ואת אל-אקצא כקו אדום דתי, ומגייסים כך לגיטימציה בעולם המוסלמי. בשכבה השנייה, המוסדית, ברית מכה הופכת את המחויבות ההדדית למנגנון קבוע עם מזכירות, ועדות ומבחן הפעלה ראשון שעבר בהצלחה. בשכבה השלישית, המבצעית, כוחות טורקיים נפרסים בסעודיה, ונוכחות טורקית מתרחבת בסוריה.
כל זה קורה בלי שאנקרה חוצה את הקו של עימות ישיר. ארדואן ממשיך להגדיר את ארה"ב כ"בעלת בריתנו בנאט"ו", מארח את פסגת נאט"ו באנקרה, ומבהיר שאינו מגדיר את יחסיו עם וושינגטון "דרך מדינה שלישית", כלומר דרך ישראל. זו בדיוק נקודת התורפה של ירושלים: כשטראמפ מכנה את ארדואן "חבר יקר", הלחץ האמריקני על אנקרה מוגבל.
התסריט הסביר לחודשים הקרובים אינו מלחמה. הוא שחיקה הדרגתית של חופש הפעולה הישראלי בסוריה, ניסיון טורקי למנף כל תקרית בהר הבית לגיוס דעת קהל אסלאמית, והעמקת הציר אנקרה-ריאד-איסלאמבאד, שעשוי להכביד על כל מהלך נורמליזציה ישראלי-סעודי. אם מצרים אכן תצטרף, ישראל תמצא את עצמה מול מסגרת ביטחונית שכוללת שתיים מהשותפות האזוריות החשובות לה.
ארדואן אמר לניוזוויק שהוא אינו מתכנן "תרחישי מלחמה בלתי נמנעים". ייתכן שזה נכון. אבל בשבועות האחרונים הוא בהחלט מתכנן את מפת הכוחות של היום שאחרי, והוא עושה זאת בשיטתיות, כשישראל נמצאת מחוץ למפה.
