רעיה בר-אדון נולדה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה בקבוצת יבנה, קיבוץ דתי, שלא אפשר מרחב יצירה חופשי ומשוחרר מכבלי המסורת. למרות זאת, מרגע שעמדה על דעתה, גמלה בלבה ההחלטה לעסוק באמנות כדרך חיים. כילדה, היא זוכרת את מוראי מלחמת השחרור, ואף יותר מכך את החוויה הטראומטית של הלינה המשותפת בבית-הילדים בקיבוץ. ניסיון חייה המוקדמים בא לידי ביטוי ברצף אובססיבי של דימויים, שנדלומתוך ארסנל זיכרונותיה ומשלל הצלקות שהותירו את רישומם על גב יריעות יצירתה.
בסדרה הרודפת סדרה, בתוך מסכת יצירה שנובעת מתוך קרביה, בה היא באה חשבון עם בית הילדים בו נאלצה להעביר את שנות ילדותה המוקדמות, בולט דימוי של הטבעות כפות רגליים, החוזר על עצמו. בכל משטחי הציור בסדרה זו הרגליים הדורסות לא מותירות ספק באשר לייצוגן.
בסדרה אחרת מוטמעים "חורים שחורים" בבטן הדמויות המצוירות. החורים השחורים נקובים כעין מטרות ירי, שאינם אלא "הפחד" שהועתק לביטוי פלסטי מצמרר. חורים שחורים מופיעים בווריאציות שונות בסדרות אחרות, כפיות פעורים או כעיניים קרועות בגוף העבודה, שמבטן חודר אל נבכי חווית ילדותה בקיבוץ.
האסוציאציות העולות מהן משלימות את תמונת המצרף ההולך ומתבהר מסדרה לסדרה: העיניים מתרבות והולכות וממלאות מצעי יצירה בפורמטים שונים, טובעות בתהומות ארובותיהן, מרחפות משם והלאה, נידונות לדאייה מתמדת, כתת-מודע הכמה לפרוץ אל האור ולקרוע מעליו עלטה מאיימת. טראומת הילדות ניבטת מבעד שלל הפנים שכל קצוות הרגש נטמעו בהן, פנים רבות שהפכו לדיוקן-עצמי מתמשך, החוזר על עצמו בגרסאות שונות בגוף העבודה הטעון הזה.
רעיה, נשואה לאמן דורון בר אדון, אם לארבעה וסבתא לשלושה-עשר נכדים, אינה מרפה מזיכרון הילדות המקועקע בנפשה. היא נושאת אותו לאורך כל הדרך, שתחילתו טריקת דלת הקיבוץ ועזיבתו בגיל 21 כשפניה נועדו ל"בצלאל" בירושלים, שם היא למדה אמנות ועיצוב ושלחה ידה בכל מדיום אפשרי: ציור, חיתוכי עץ ולינוליאום, קולאז', איור ספרים ועטיפות, פיסול קרמי, וכן עיצוב קירות פסיפס משברי קרמיקה צבעונית ומאריחים שציירה במו ידיה.
לאחר שהות קצרה בכפר האמנים עין-- הוד, היא עוברת עם משפחתה לחיפה, ומשם הלאה לחופית, בה היא גרה ויוצרת כבר למעלה מיובל שנים.
במהלך השנים למדה טיפול באמנות ובדרמה תרפיה ופעלה כתרפיסטית ביצירה גם בביה"ס שפרירים וגם בתחנה לטיפול בילד ובמשפחה בגבעת-חיים איחוד. מאוחר יותר השתלמה בפסיכותרפיה יונגיאנית ואת כל ניסיונה העשיר רתמה לעגלת יצירתה האישית. היא השתתפה בתערוכות שונות, בין היתר בגראנד פאלה בפריז, סדנת ההדפס בירושלים, מוזיאון ישראל, ועוד.
היא זכתה בפרס "קרן שרת" ו"פרס בן יצחק לאיור המעולה בספר ילדים ישראלי" (- “מי שנשאר עם עצמו הוא כבר לא לבד” מאת מירה מינצר-יערי), ועבודותיה שוכנות באוספים פרטיים רבים בארץ ובעולם. כיום היא מנהלת קליניקה פרטית ל"ארט-תרפיה" בחופית, במקביל לעבודתה האינטנסיבית באמנות.
בספרו "100 שנות אמנות הדפס בישראל" מציין גדעון עפרת את עבודותיה של רעיה בר אדון בחיתוכי עץ ולינול, "שמשולבים בהם פרימיטיביזם 'גוגני' ודקורטיביות, והם בוראים עולם ספק-גרוטסקי, ספר פולחני: דמויותיה עצומות הראש נראות לא אחת כאליליות או כנוטלות חלק בפולחן אקזוטי".
למעשה, כמעט רק נשים מככבות בעבודותיה: "אישה צוללת", “הגר במדבר", “אימהות", “נשים שוכבות", "דיוקן אישה" - שהוא מעין הכלאה בין מונה-ליזה למדוזה המיתולוגית - ועוד כהנה וכהנה.
ב-1999 חלתה רעיה בפעם הראשונה בסרטן השד. היא החלימה, לאחר שעברה כריתה חלקית והקרנות. ב-2013 תקף אותה הסרטן שנית, הפעם אכזרי יותר ומלווה בכימותרפיה אלימה. הסדרות הבאות שיצאו תחת ידה נבעו מכורח מצבה. היא עסקה במהות הנשית, שילבה רקמה בציור, הפכה את תשלילי צילומי הממוגרפיה לגריד ולחומרי יצירה.
בין היתר יצרה סדרה אוטוביוגרפית מתמשכת העוסקת בחייה ומגלמת בתוכה מעגל חיים שלם המתחיל בלידתה שלה ומסתיים בסממני מוות. בתוך כך היא מתמודדת עם משקעי העבר ועם היחסים הטעונים שבינה לבין אמה בשנות גידולה בקיבוץ. דמות האם מופיעה כגוף אנכי הפוך , בדומה לדמויות אחרות בתוך מכלול יצירתה. לעיתים הן מזכירות בתחושה את התהליך שעובר על פסל "המוזה הישנה" של ברנקוזי – ראש אישה הנטוי על צדו - החותר בהדרגה אל הדימוי בצורתו המופשטת ביותר.
לאחרונה שבה בר אדון לחיתוכי העץ. היא עוסקת בהזדקנות ובבגידת הגוף. בנוסף לשלד העלילתי שביצירתה והשימוש הוויזואלי בגוף כמייצג העלילה, יש לה עניין בפואטיקה של מכאוביו. היא סוללת לעצמה דרך להתבוננות אל תוך האינטימי באמצעות העיסוק בגוף ובמכלול מבעיו. איכותם הרפטטיבית של כלל דימוייה, המתגלים לאין קץ בעבודות, מותירה חותם ויזואלי, המאשש שוב ושוב, כמו במקצבים מוזיקליים החוזרים על עצמם, את השתקפותם של חיים שלמים ואת המסע, שראשיתו בפריצת המחנק הפנימי והמשכו בגילוי עצמי אינטנסיבי וחסר עכבות.
מתוך מאמר של חנה קופלר.
אירוע הפתיחה החגיגי יתקיים ביום חמישי, 15 בספטמבר בשעה 18.00 ב"בית המידות", רחוב לילנבלום 23 (פינת הרצל) בתל-אביב.
התערוכה תהיה פתוחה כל יום מעשר בבוקר ועד עשר בלילה (כולל ששי ושבת).
מפגשים בגלריה עם האמנית - יום ראשון, 18.9 ורביעי, 21.9 בשעה 19.00.
תאריך נעילה - חמישי, 22 בספטמבר בשעה 22.00
הכניסה חופשית- הקהל מוזמן
טל' לפרטים נוספים: 054-4642602
