שיש הינו אבן גיר, אשר כתוצאה מחום ולחץ במעמקי האדמה הותמרה לחומר שאנו מכנים שיש. בדיקה מעלה כי לפי התקן האמריקני השיש הינו סלע גבישי אשר יכול להיווצר ממספר מינרלים שונים. שיש יכול להיות מורכב מכלציט, דולומיט (חיות אשר התאבנו) או סרפנטיין. אולם ניתן לאתר גם סוגי שיש נוספים: שיש אשר עשוי ממינרלים שונים ועדיין נחשב שיש. לדעת כי למעשה משטחי שיש שאנו משתמשים בהם הינם תוצאה של "מעבדה טבעית" לייצור שיש במעמקי האדמה.
בעולם העתיק נחשב השיש לחומר יקר ויוקרתי: משקלו הרב של שיש הפך אותו למצרך שקשה להעבירו ממקום למקום. לשם העברת שיש היה צורך בעלי מקצוע מנוסים, גלגלים מיוחדים ומתקני מנופים שיועדו להרמת והזזת גושי השיש הכבדים. השיש שימש ליצירת פסלי שיש, לבניית אנדרטאות שיש, מבני שיש, וחיפויי שיש שונים. תמיד במקדשים, בארמונות ובבתי המלכים ובני המעמד העליון בשל יוקרתו של השיש.
היוונים והרומאים נהגו לפסל בשיש אשר הגיע ממכרות שיש שונים, בעיקר ממכרה השיש אשר מוקם מצפון מזרח לאתונה העתיקה. כמו כן הם ייבאו שיש דרך הים האגאי. ההבדל בין שיש לבנייה לבין שיש לפיסול בעולם העתיק התמקד בגודל הגבישים: ככל שגבישי השיש היו קטנים כך נחשב השיש ראוי לפיסול. גם בתרבויות ערב העתיקות נעשה שימוש רב בשיש כחומר גלם ליצירת פסלי שיש אנדרטאות שיש – אולם התוכן התמקד באיורים שאינם פוגעים בחוקי הקוראן – איורי פרחים פסוקים המהללים את השליט אשר ציווה על היצירה בשיש וכמובן מהללים את האל. גם במזרח הרחוק השתמשו בזמנים הקדומים בשיש למטרות זהות. בהודו, מכרות שיש מקומיים שימשו את המהרג'ות לצרכי קישוט שיש במקדשים ובארמונות, בסגנון הייחודי לתרבות והאמנות ההודית. מכרות שיש נוספים נכרו באירלנד ,בלדיה ושוויץ ועוד.
בימים העתיקים מכרות השיש האיכותי ביותר היו ממוקמים בקארה אשר בצפון מערב איטליה. השיש האיטלקי, אם כן, נחשב מבוקש ואיכותי מכל סוגי השיש כבר בעולם העתיק. " הדמות מצויה כבר בתוך השיש – צריך רק לסלק את השיש המיותר, לחשוף ולגלות אותה" – אמר האומן והפסל מיכאלאנג'לו בן המאה ה-16, אשר פיסל בעיקר בשיש ונחשב עד היום לאחד האומנים המוכשרים בתולדות האנושות.
בימינו קיימים מכרות שיש למשל בארצות הברית מאזור ג'ורג'יה, בטורקיה (שיש "מארמרה"), בפקיסטן (שיש מסוג פואורטואורו, אשר קיים גם במכרות האיטלקים), בוייטנאם (באזור הנקרא הוי-אן, שם השיש עלה לפני השטח כקבוצת הרים, מוקף במים המעידים כי בעבר השיש היה שקוע, כמעיין איי-שיש, ואילו כיום המקום מהווה יעד תיירותי לממכר מוצרי שיש ומזכרות שיש), ובמקומות נוספים בעולם.גם בארצנו קיימים מכרות שיש. השיש שלנו הינו למעשה "שיש מדומה": השיש למעשה מורכב מאבן גיר או גרניט אשר עברו דחיסה וחימום זהים בבטן האדמה.
סוגי השיש הנכרים בארץ מגיעים ממספר מקומות: השיש הראשון נכרה באזור מכתש רמון, נקרא בארץ "מצפה" ומיוצא לחו"ל תחת שמות מסחריים שונים. גווניו נוטים בעיקר לצהבהב ואפרפר. השיש השני, ה"חָלִילָא" מגיע מדרום הר חברון ומתאפיין במרקם קירטוני כמעט ולכן משמש בעיקר כשיש ליצירת חיפוי וריצוף, אחריו נמנה השיש מסוג עצמון – שיש זה הוא למעשה אבן גיר צפופה וקשה הניתנת לליטוש בקלות ולפיכך משמשת גם כתחליף לשיש. אבן עצמון נחצבת בגליל באזור הכפר ירכא ומופיעה בגווני לבן, אפור וחום בהיר. אבן זו מכונה גם בשם הערבי גָ'ת או גִ'ית. שיש מדומה נוסף הוא שיש חברון, מתאפיין בגוונים בהירים עם "עורקים" אדמדמים, ונחצב באזור הכפר תפוח מערבית לחברון ובקירוב לשכם ולבסוף קיימת ה"נקב" מעיין תחליף שיש מקומי נוסף, עשוי אבן גיר קשה, בגוני צהוב ואפור הנחצב באיזור שבין דהרייה לבאר-שבע. מירב מחצבות השיש המדומה מוקמות בסביבות כפר גלעדי, בגליל ובחברון.
