אני קורא חדשות לבקרים על אנשים ששמם יצא לתהילה ואני מקנא. אני שואל את עצמי: "למה הם כן ואני לא? מה, אני לא בסדר? חסר לי משהו?". בכל הצניעות אני אומר, השאלה במקומה. תשאלו את חבריי הטובים והם יגידו לכם שאני בסך הכל די בסדר, רגיש, בעל חוש הומור ואפילו רומנטי. אז למה שגם שמי לא יצא לתהילה?
קחו למשל את ניוטון שבסך הכל "חטף" תפוח על הראש וצעק "אויריקא!". בשביל זה מגיע לו שייזכר לדורות כמי ששינה את כל חוקי הפיזיקה? למה לי זה לא קרה? למה לא אני שכבתי מתחת לעץ וחטפתי תפוח על הראש? אם זה היה קורה יכול להיות שגם אני הייתי צועק בהתלהבות: "אויריקא!". טוב, לא מוכרח ביוונית דווקא. אפשר גם בעברית. אולי אפילו במרוקאית. מה רע במרוקאית?
לכן, אני מקנא בניוטון. ואתם יודעים מה? אני מקנא גם בארכימדס. מה הוא אמר בסך הכל?: "תנו לי נקודת משען וארים את העולם"? זה לא כזה "ביג-דיל". בשביל זה לא מגיע לו ש"הנקודה הארכימדית" תישא את שמו לנצח נצחים. אז גם בארכימדס אני מקנא, וגם בסוקרטס היחפן שהוציא לכולם את הנשמה עם שאלותיו הטרחניות ב"אגורא" של אתונה. וגם בעמנואל קאנט שגם הוא לא היה משהו. עובדה שאיש לא ממש מבין למה התכוון ב"אימפרטיב הקטגורי" שלו אפילו שרבים מהנהנים בראשם ואומרים ש"מקאנט ועד ל"תורת הקוונטים", לא קם איש כמו קאנט". אני מקנא גם בשוברט. אני שואל את עצמי: "מה זה העניין הזה עם "הסימפוניה הבלתי גמורה"? אם כבר התחלת, תגמור ריבונו של עולם!". למרות זאת הוא זכה לתהילת עולם, וזה מרגיז. לא רק הוא, גם איינשטיין שבסך הכל אמר מה שכל ילד יודע: "הכל יחסי". בטח שהכל יחסי! מי לא יודע את זה?!
יכולתי להוסיף ולמנות עוד רבים שזכו לתהילה כי המצע קצר מהשתרע. אלא שמחמת בורותי או מחמת עצלותי, אזכיר רק עוד שניים וזהו. האחד "משלנו" ואילו השני הוא גוי גמור. אני מתכוון לטולסטוי שלדעתי היה סתם נודניק. לקח סיפור (סיפור יפה, אני מודה) אותו אפשר היה לספר בשיחת סלון אחת ועשה ממנו שני כרכים עם הררי הררים של מלים: "מלחמה ושלום, עאלק...". האחר שהוא "משלנו" זה עמוס עוז. את עמוס עוז אני דווקא מאד אוהב, אבל זה לא אומר שאני לא מקנא בו. הסיפור על "מיכאל שלו" באמת מעניין, אבל לכל אחד מאתנו יש איזה "מיכאל שלו". גם לי בטח יש אחד כזה עליו יכולתי לכתוב עליו ספר ולזכות במעט תהילה....
אז זהו. כפי שאתם רואים, אני אכול קנאה. כך לפחות זה נראה במבט ראשון. אלא שבמבט השני מצאתי עצמי אומר ביני לביני: "שאול, תרגיע....", או כמו שאלירז "המלך מחדרה" (שגם הוא זכה לתהילת עולם) היה אומר: "יאללה..תתקדם...". אז התקדמתי, ובתוך תוכי הבנתי שלכל אלה שמניתי (ולרבים שלא מניתי) יש "משהו" שלי אין וככל הנראה לעולם לא יהיה. ככל שהדבר יהיה קשה, אין מנוס מלהודות לבושתי ועם כל הצער שבדבר, שאני והם לא ב"ליגה" בכלל. אם כך, חבל לקנא דווקא בהם כי חבל על הבריאות. הכי הרבה שאפשר לעשות זה להתנחם בעובדה שגם לי יש משהו שאין להם. למשל, אני יכול לכתוב עליהם אבל הם לא יכולים לכתוב עלי. לכן החלטתי לעזוב אותם לנפשם ולהתמקד באנשים אחרים שהם כמוך וכמוני, ושלמרות זאת הצליחו לזכות בתהילה. למשל, "הרוחניים" למיניהם.
אני שואל את עצמי: "בזכות מה הם זכו לתהילה? מה יש לאלה שאין לי?". נכון, לשונם חלקלקה והם יודעים לחבר משפטים יפים כמו "לממש את המימוש הממשי שלך" ו"להתחבר לפנימיותך". אבל את זה גם אני יודע. אני גם יודע לגלגל את עיניי השמיימה ולעטות על פניי הבעה זחוחה כשזה מתבקש. אמנם אצבעותיי לא זריזות מספיק ואני עוד לא יודע לערבב קלפים גדולים תוך דקלום אמירות חלולות, אבל עם מעט רצון והרבה תרגולים אוכל ללמוד את זה. אוכל גם ללמוד לצייר מעגלים, וחצים, וכוכבים, ומזלות. הבו לי סרגל ומחוגה ותראו שגם אני אוכל לצייר מעגלים ככל שתחפצו, ואז אהיה גם אני "רוחני", וגם לי תהיה עדה של שוטים שינהרו אחרי ויחכו בכיליון עיניים למוצא פי. אוכל לקרא אז לעצמי: "שאול רנטגן". לא, לא "רנטגן" כי כזה יש כבר אחד ולי חשוב להיות מקורי. אז אקרא לעצמי: "שאול אולטרה-סאונד!". נשמע מרשים, לא?
בשלב זה כבר חככתי את ידיי בהנאה והבנתי שהדרך שלי לתהילה סלולה. אלא שאז, אבוי, התעוררה בעיה והבנתי שזה לא הולך להיות פשוט כל כך. כי על מנת להיות "רוחני", אבל "ממש רוחני", אין די בערבוב קלפים ובחישה בעיסת קפה. גם אין די בציור מעגלים וגלגול עיניים. מעבר לזה דרוש משהו שלדאבוני אין לי: חוצפה.
אני לא מדבר על סתם חוצפה, אני מדבר על חוצפה חסרת גבולות. הבנתי שזהו "עקב האכילס" שלי. כאן קבור הכלב. לא יעזור שום דבר אם אין לך את הבסיס. הבסיס זה החוצפה. בלי זה אי אפשר. אם אין לך את זה אתה לא יכול לעמוד מול אישה הצמאה למוצא פיך ולאמר לה בפסקנות: "בעוד שלושה וחצי חודשים מהיום, את תתגרשי מבעלך, תעברי לדירה ותמצאי את "נפשך התאומה"". תארו לעצמכם שהיא תגיד: "אבל למה? אני אוהבת אותו. וגם את דירתי אני אוהבת...", מה תגידו לה אז? שהיא חייבת? שבלי זה היא לא תוכל לממש את המימוש הממשי העצמי שלה? המסכנה עוד עלולה להאמין, לעזוב את בעלה האהוב, לנטוש את הדירה שכה אהבה, וכתום התקופה הנקובה (שלושה חודשים וחצי) להתביית על עובר האורח הראשון ולכפות עליו שיהיה לה ל"נפש תאומה"!!
זה יכול לקרות וזה אפילו הגיוני שיקרה. הלא היא בטוחה שיש לי "כוחות נסתרים". היא מאמינה שיש לי דיבור עם כוכבים ומזלות. היא לא יודעת שסתם "עבדתי" עליה ושפשוט חמדתי את מעותיה וגם ביקשתי מעט תהילה. היא לא יודעת שאני סתם קשקשן ושבכפות ידיי אין יותר חשמל מהחשמל הנמצא בשכלה הרפה. אני כמובן יכול לאמר לעצמי: "מה אכפת לי? זו הבעיה שלה. היא רצתה להאמין אז "שתאכל אותה"". אבל בשביל צריך באמת מצח נחושה. צריך להיות עם "עור של פיל".
בקיצור, צריך חוצפה חסרת גבולות שלצערי לי אין. הואיל וכך, החלטתי לוותר על כל העניין. אלא שאז התעורר "שד הקנאה" מרבצו. הוא נתן בי מבט מלא בוז וחמלה ואמר בקול מוכיח: "אז זהו? שוב אתה מוותר? רוצה להישאר "לוזר" כל החיים שלך?". מול מבטו הקשה לא היה לי מענה ושאלתי את עצמי, שמא הוא בכל זאת צודק. כי בעצם, למה לא לנסות? בהתחלה זה יהיה קשה. בטוח שיהיה קשה, הרי אני לא רגיל. אבל אחר כך אתרגל. זה כמו לטבול באוקיאנוס הצונן בשעת בוקר. אתה עושה את זה פעם אחת, ואחר כך אתה לא מרגיש בצינת המים. שווה אם כן לנסות. אלמד את כל הלהטוטים ואגדל "עור של פיל". היכן לומדים את זה? לא בעיה. הטלוויזיה מלאה ב"בולשיט" הזה. יש אינסוף תכניות של "מיסטיקה". יש אפילו ערוץ מיוחד בו ניתן ללמוד את כל להטוטי "הרוחניות".
אם הטלוויזיה לא תספיק, ניתן "להיתלות באילן גבוה". גבוה כמו ברוש. לא, לא כמו ברוש, כמו אורן. אלמד ממנו "לזרזף" אמרות כנף. אלמד לרחף משולחן לשולחן, אלמד לקמץ את כפות ידיי במידה הראויה (לא הדוק מדי ולא רפוי מדי), אלמד להחליקם בקלילות על ראשיהם של חסידיי השוטים, אלמד למלא אמפולות במי אפסיים ולדרוש תמורתן סכום לא סמלי. אלמד את כל זה וגם אני אוכל להביא מזור לכל "מרעין בישין", אפילו לרפא את המחלה ההיא שאת שמה לא מזכירים. אם זה יצליח לי, זה יהיה סופו של "שד הקנאה". הוא יוכל להביט בי אז בפה פעור ולראות אותי מתפרקד על כורסא מעור ומתרפק על עשרים תכניות המסז' שלה. אני אראה אותו עומד מולי ומשתאה לנוכח הסיגר הקובני המשובח שממלא את מלוא פי. לרגע אוציא את הסיגר מהפה ואשאל בחיוך של מנצח: "נו? מא אתה אומר עכשיו? אני לוזר??". "כל הכבוד" הוא ישיב, "שיחקת אותה!".
לנוכח המחזה הזה התעודדתי וניגשתי במרץ למלאכה. אמרתי לעצמי מה כבר יש לי להפסיד? אם זה יצליח, השמיים הם הגבול. אבל גם אם זה לא ממש יצליח זה לא יהיה נורא. הלא את "הרוביקון" כבר חציתי. אם לא אוכל להיות "ממש רוחני" אמצא לי אלטרנטיבות. אולי אפילו אמצא אותן בתחום החינוך. מהניסיון אני יודע שגם שם אפשר לעשות משהו. יש לי כבר כמה רעיונות אבל אני לא מתכוון לגלות לכם את כולם. הכי הרבה אוכל לרמוז. סדנאות למשל, זה הולך טוב מאד: "סדנאות שתיקה", או "סדנאות צחוק", או "סדנאות העצמה". צריך רק לחשוב על איזה "מודל" מתחום הצומח והחי. אמנם מרבית החיות כבר נתפסו (דולפינים, כרישים, סרדינים, צ'יטות וכו'...), אבל לא אלמן ישראל. יש עוד כמה שהן פנויות. וחוץ מזה אפשר גם מתחום הצומח. אפילו בתחום הדומם יש פוטנציאל. צריך רק לחשוב. אז זהו, רמזתי ולא אוסיף. לפחות לא בטור הזה. אולי בטור הבא.
הכותב הוא שאול אלבז, מנהל כפר הנוער מאיר שפיה
