לפני פרישתה הבטיחה נשיאת בית המשפט העליון כי עקב המחאה החברתית בתי המשפט יכריעו גם בסוגיות חברתיות: "נושאי רווחה וחינוך, שאלת השוויון בחלוקת המשאבים, וסדרי העדיפויות במדינה יגיעו לדיון גם בערכאות השיפוטיות" (31/8/2011).
עבר חודש, ובמהלכו בית המשפט העליון העיף את שתי העתירות החברתיות הראשונות שניקרו בדרכו מכל המדרגות, ובפרוס השנה החדשה חברתה של בייניש, השופטת עדנה ארבל, יחד עם השר יעקב נאמן והשר משה כחלון, והרב דניאל אדרי, מוצאים עצמם נתבעים בגין פשעים נגד האנושות בויסקונסין ובני ג'רזי.
עשרות עמודים בפייסבוק מוקדשים לריקבון במערכת המשפט. סקרים מראים שהציבור שונא את בתי המשפט, ואף אחד לא מאמין יותר לבייניש ולארבל, וכנראה גם לא לגרוניס. מדוע אזרחים בישראל צריכים להשמיע זעקתם דרך בתי המשפט של ארצות הברית? האם בייניש לא המיטה קלון על המערכת?
אפילו אזכור קטן של המילה ביניש באינטרנט מעורר מאות טוקבקים בגנותה של דורית ביניש. לא ישכח לה שהיא זכתה לכבוד המפוקפק של קבלת נעל שהושלכה על ראשה בפרהסיה. כל אזכור של המילים "בית משפט" או "שופטים" מעורר בציבור תחושות גועל וסלידה. אם הנעל לא היוותה תמרור אזהרה להתדרדרות מעמד בית המשפט העליון בשל אטימותו החברתית, אולי התביעות של האבות הגרושים בחו"ל ידרבנו את הנשיא הנכנס גרוניס לעשות את השינוי המבוקש.
באלול בית המשפט העליון שלח עותרים חברתיים לכל הרוחות
כאילו שבייניש לא הבטיחה דבר, או שמה שהבטיחה מתייחס לבית משפט על פלנטה אחרת, בספטמבר סילק בית המשפט שתי עתירות. הראשונה הייתה עתירתה של לורי שם טוב, בג"ץ 4613/11, אימא שילדיה נחטפו ממנה על ידי רשויות הרווחה. במוקד העתירה עמדה שאלת היחס הפטרנליסטי של בתי המשפט למשפחה ונוער, הנותנים לפקידות סעד יד חופשית להתערב באוטונומיה ההורית, ולהוציא ילדים מהוריהם לפנימיות ואומנות, אשר נוגסים בתקציב המדינה, מפרנסים תעשייה שלמה של עלוקות, אבל את הכסף משרד הרווחה איננו מוכן להשקיע בהורים עצמם או במשפחתם המורחבת.
בימי הרצוג כשר רווחה, שמענו שפקידות הסעד מקבלות בונוסים מהמוסדות אליהם נחטפים ילדים. במרץ 2011 הוציאו פקידות סעד ילדה בת 14 מהוריה בגלל שמועות שיש לה חבר ערבי. לא היה ולא נברא, אבל שופט הנוער יובל שדמי אישר את הוצאת הנערה למקלט חירום כחותמת גומי. באפריל 2011, אימא שילדיה נחטפו לאומנה ובית המשפט למשפחה אסר עליה להתראות עם ילדיה, הלכה לראות אותם, ונעצרה. במעצר מרוב לחץ ופחד, הפילה עובר שנשאה ברחמה.
בספטמבר הוציאו נער, אלוף ישראל בג'ודו משני הוריו ללא סיבה. אתרים שלמים מוקדשים לחשיפת ההתעללויות בילדים בפנימיות, ובאומנה, ומעלליהן של פקידות סעד, המתנכלות להורים ומאיימות בכוחן להוציא ילדים מהבית. מדיניות ההוצאה הסיטונית של ילדים מהווה הפרה של הסכמים בינלאומיים לפיהם יש לשקם את הילדים אצל הוריהם, או אצל מישהו במשפחה המורחבת. את השר כחלון כל זה לא מעניין. רק אנטנות סלולריות מעיינות אותו. גם את הבג"ץ כל זה לא מעניין.
האמא שבית המשפט העליון מנתק מילדיה
לורי שם טוב הגיעה לבית המשפט העליון בשם אותן אמהות ואותם הורים, שאיבדו כל אימון בפקידות הסעד, והן מייחלות ליום בו משרד הרווחה יבין את החשיבות העליונה בהשארת הילדים עם הוריהם. בית המשפט העליון שלח את לורי הביתה בבושת פנים. השופטים אפילו לעגו לה על כך שאין לה כסף לממן בעלי מקצוע פרטיים, שיפקחו על מפגשיה עם ילדיה.
בקיצור, נאור חיות ומלצר, הסבירו לאימא שאין בישראל כל חשיבות לכך שילדים יישארו בקשר עם הוריהם הטבעיים. השופטים ציטטו מדברי השופטת שטופמן (בוגרת בית המשפט למשפחה, ר"ג): "ברור לחלוטין שהליווי המקצועי בעניין חידוש המפגשים בין הקטינים לבין אמם, צריך להיעשות בעזרת רשויות הרווחה".
לנו, לא ברור בשביל מה צריך ליווי מקצועי לחידוש קשר בין ילדים לאמא שלהם. מה בדיוק אותה פקידת סעד יכולה לתרום? עוד טענו השופטים ש"נשוא העתירה מסור לסמכותם של בתי משפט אחרים", היות וביקשה צו המורה למשרד הרווחה "להפגיש בין הקטינים לבין אמם", ו"להעביר את הקטינים למשמורתה".
השופטת נאור, אישה, סירבה להוציא צו המורה להפגיש בין אימא לילדיה. השופטת גם סירבה להיכנס לסוגיה האמיתית שהונחה לפתחו של בג"ץ, המדיניות הקלוקלת של הוצאת ילדים למוסדות, תוך ניתוק הקשר בינם להוריהם. בתאריך 20/9/2011 השופטת נאור שלחה את האימא בחזרה לאותו בית משפט למשפחה שהתעלל בה, לידי השופטת טובה סיון, שופטת אטומה ואכזרית. האימא נשארה מנותקת מילדיה.
הקטין שבית המשפט העליון מנתק מאביו
שבוע אחר כך, נדחתה עתירתו של קטין נ' משרד הרווחה, בג"צ 211/11 להורות למשרד הרווחה לקיים מפגשים בלתי אמצעיים עם אביו, שלא דרך "מרכז קשר". במקרה גם כאן, העותר ואביו הם בוגרי אולמה של טובה סיון. יצוין שלשופטת זו היסטוריה של ניתוקי אבות מבנים. בשנת 2005 התלוננו במשרד המשפטים סנטורים מאינדיאנה וקליפורניה נגד שופטת זו אשר התעללה באבא אמריקאי, אוון ווטקינס.
התלונות, במישור הדיפלומטי, לא רק שלא הועילו, אלא שהם החריפו את רמת האטימות והחישו את קצב ניתוקי האבות הבאים בתור מילדיהם.
לעתירה זו הצטרפו עוד 29 אבות גרושים. כולם טענו שיש מדיניות מכוונת לנתק ילדים מאבותיהם, שפקידות הסעד מוטות לטובת נשים, מתעללות באבות, ומפריעות לאבות מלממש את הורותם כתוצאה ממדיניות העדפה אוטומטית לכל אישה באשר היא אישה.
נטען שפקידות הסעד אינן נייטראליות, שהן מלבות יצרים, מתסיסות, מעודדות את הנצחת הסכסוך ההורי, ואף מייעצות לנשים להתלונן נגד גברים במשטרה. שוב, בית המשפט התבקש להצהיר כי על פי אמנות בינלאומיות עליהן חתומה ישראל, הזכות לחיי משפחה פירושה שגם לאבא יש זכות לקשר איכותי ומקסימאלי עם ילדיו ללא התערבות או הפרעה שלטונית.
הזדמנה בפני בית המשפט העליון הזדמנות לגלות אחריות ציבורית וצדק שיפוטי כאשר הוא נתבקש לקבוע כי מדינת ישראל מכירה בזכותם של אבות לקשר עם ילדיהם מכוח אבהותם, כמקובל בעולם הרחב, וכמתחייב על פי אמנות בינלאומיות המעגנות את הזכות לחיי משפחה במובן של קשר איכותי ורצוף עם הילדים ללא התערבות שלטונית (בג"ץ 2111/11).
בית המשפט העליון, השופט יצחק עמית, סירב במופגן להצהיר כמבוקש, היתמם וטען שלא ברורה לו מהות העתירה, אין צורך בהצהרה שלאבא יש זכות לראות את ילדיו, אין שום פגם בכך שאבא לא רואה את ילדו שלוש שנים, ושמרכזי קשר הם מקומות מבורכים גם לאבות נורמטיביים. לסיום, השופט עמית היפנה את האבות בישראל המבקשים לממש את הורותם לחסדיהן של פקידות הסעד.
יצוין שבמקרה זה, השר כחלון, לא היה בכלל מודע לקיומה של העתירה, וכנראה שפרקליטות בג"צים הסתירה את העתירה ממנו. בנוכחות עדים הוא טען בתחילת ספטמבר 2011, ביום בו קיבל אות מופת מאומ"ץ, שהעתירה לא הובאה לידיעתו, למרות שנפתחה במרץ 2011. כנראה שכבוד השר איננו ממש זוכר, אבל חברת הכנסת יוליה ברקוביץ' שמאלוב טוענת שהיא כן הביאה את העתירה לידיעתו, מספר חודשים קודם לכן, והוא אמר לה שאין עניין.
הפרקליטה, שוש שמואלי הסתירה את תשובתה לעתירה מב"כ העותרים, ופשוט שכחה לשלוח את תשובת הפרקליטות לעורך דין. עד היום, חוץ מפרקליטות בג"צים והבג"ץ בעצמו, אין אף אזרח שיודע מה כתוב בהתנגדות לעתירה.
בתשרי נתן הדקל – תביעות בינלאומיות נגד שופטי העליון
שופטי העליון שמעולם לא הצטיינו בראיית מצוקותיו של האזרח, הערימו כל מכשול אפשרי באמצעות אגרות, עירבונות, סחבת נוראית, ואוסף תקדימים לפיהם האזרח הקטן כמעט תמיד מפסיד, האמינו שדי בכך שבייניש פיזרה כמה הצהרות ללא כיסוי על רגישות חברתית מעתה ואילך, והמחאה תעבור מאליה. השופטים שכחו שיש ציבור של פליטי מערכת בית המשפט, אשר נאלץ לברוח מכאן על מנת להציל את גופם ואת נפשם, אחרי שבתי המשפט למשפחה הרסו להם את החיים. אלה גילו את החוקים הפדראליים לפיהם מי שמבצע פשעים נגד האנושות בחו"ל, אין לו חסינות בארה"ב. כך נתבעו בעבר יאסר ערפאת ואחמיניג'אד. הוחלט שעכשיו תורם של ארבל, נאמן, כחלון, והרב דניאל אדרי.
בראש השנה, 27/9/2011, הוגשה לבית המשפט המחוזי הפדראלי במערב ויסקונסין, בארה"ב, תביעה על סך עשרים מיליון דולר, נגד פרופ' יעקב נאמן, שר המשפטים, ומשה כחלון, שר הרווחה בגין מדיניות פוגענית של הטיה מגדרית כנגד אבות גרושים, התעללות מתמשכת, שיטתית וזדונית, והפרת זכויות אדם. יוזמי התביעה הבטיחו שהיא חלק בסדרה של תביעות שיוגשו בארה"ב כנגד שרים וממלאי תפקידים בכירים במערכת המשפט ע"י אזרחים אמריקאים הגרים בישראל או נפגעו ממערכת המשפט בישראל.
כי מויסקונסין וניוארק תצא תורה?
התביעה מבוססת על החוק האמריקאי המקנה זכות לפיצויים ומגן אזרחים אמריקאים מפני פשעים נגד האנושות, והפרה של זכויות אזרח בינלאומיות. לאחר בדיקת משפט משווה בין מצב האבות הגרושים בישראל לעומת שאר העולם, עולה כי ההפרות של זכויותיהם של אבות גרושים או פרודים בישראל, מהווים פשעים נגד האנושות, בין השאר כי אותם נתבעים אחראים להפרות שיטתיות של מספר אמנות בינלאומיות עליהן חתמה ישראל.
בין אמנות אלו, ניתן למנות את האמנה בדבר זכויות הילד, האמנה בדבר חטיפות ילדים, וגם האמנה לביעור אפליה נגד נשים, אשר אוסרת על יחס מפלה גם כנגד גברים, טיפוח סטריאוטיפים נגדם, או קיבוע של סטריאוטיפים כאלו בחוק, ואמנת האו"ם בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות.
התביעה מפרטת באריכות מארג של חקיקה אנטי-אבהית בישראל, ומונה סדרה ארוכה של חוקים מפלים, וביניהם חזקת הגיל הרך, הקובעת כי מקומם של הילדים אצל האם, ללא כל בדיקה, וגם אם טובתם מחייבת אחרת, חזקה שהיא פיקציה משפטית אשר בוטלה בכל מדינות העולם. כמו כן חוק המזונות פוטר נשים מהשתתפות כלשהי בעול הכלכלי של גידול ילדיהן, וכן שורה של חוקי עבודה ופסיקות המקשים על אבות בכלל, ועל אבות גרושים בפרט, לממש את הורותם ומפלה אותם לרעה לעומת אמהות.
בנוסף, הנחיות סודיות שהתקינה סימונה שטיינמץ, פקידת הסעד הראשית, באישור שר הרווחה, על פיהן לא זו בלבד שאין קביעה מפורשת של הסדרי הורות לאבות, והכרה בזכותם הטבעית והחוקית של האבות לקשר איכותי, מלא וללא הפרעות של רשויות שלטוניות, אלא שהנתבעים שיכללו מנגנונים להגבלת זכויות האבות, להתעללות ממשית, פיסית, נפשית וכלכלית באבות, מתוך עיקרון "ריצוי מאווי האישה". כך למשל נשלחים אבות למרכזי קשר בהפניות סיטונאיות לפגישות של שעה בשבוע תחת פיקוח במרכזי קשר בעלות של 4.5 מיליון ₪.
התובעים הגיעו למסקנה שיש להפסיק את הנוהג בישראל לראות את האבא הגרוש כמכונה ליצור כסף. יש ללמד את נאמן וכחלון "אבא הוא לא כספומט". התובע בויסקונסין, דוד וייסקופף, מסביר בכתב תביעתו כי הנתבעים אחראים לטיפוח ועידוד מדיניות של אי הכרה בזכות הטבעית של אבות גרושים לקשר עם ילדיהם, כאשר אבות מנותקים בשרירותיות, ואף בזדון, מילדיהם כלאחר יד ולמשך תקופות ארוכות ובלתי נסבלות, בעודם נחשפים לשופטים אטומים שעולבים בהם, לועגים להם, קונסים אותם באלפי ואף עשרות אלפי שקלים, מוציאים נגדם צווי מעצר שרירותיים במעמד צד אחד, מרוששים אותם, ומשליכים אותם לחסדיהן של פקידות הסעד, אשר מתנהגות כלפיהם בעריצות כאילו היו קצינות מבחן אישיות.
בין הנתבעים מצויות גם מספר עובדות סוציאליות, פקידות סעד לסדרי דין, אשר טיפלו בתיקו של התובע ונטען שהן מנעו וחיבלו בקשר בינו לבין ילדיו, תוך שביצעו נגדו רצח אופי, הטיחו עלבונות והלהיטו יצרים. בארגוני האבות מסבירים כי "על מדיניות ההטיה המגדרית החוקית עליה אחראים השרים הנתבעים, מתנוסס דגל שחור של אי חוקיות, הפרות שיטתיות של אמנות בינלאומיות, והתעלמות מופגנת מצערם והסבל שעוברים האבות והילדים, כאשר יישומה של מדיניות זו באמצעות פקידות הסעד הכפופות לשר כחלון, אינו חוקי ומהווה הפרה של הנורמות המקובלות בעולם. כחלון ונאמן, ארבל ושטיינמץ מנהלים מסע צלב נגד כל האבות הגרושים, הפרודים וקורבנות גניבת הזרע, בהיותם חיילים נאמנים של הארגונים הפמיניסטים הרדיקליים ".
התובע, וייסקופף, אזרח דו-לאומי, ישראלי ואמריקאי יליד וויסקונסין, גדל כיתום בבית יתומים בשיקגו, ומשבגר הקדיש חייו לעבודה במשרד הרווחה של אילינוי לשיפור הקשר בין אבות וילדים ובעצמו הוסמך כהורה אומנה. אולם מחויבותו רבת השנים להורות ולילדים לא עזרה לו משעלה לישראל, ואשתו ביקשה להתגרש. על פי כתב התביעה ההתייחסות אליו בבתי המשפט למשפחה ואצל פקידות הסעד מתוארת כהתעללות הפוגעת בו, בגופו, נפשו בריאותו, ועבודתו, וכן בילדיו. "מערכת המשפט בישראל מגוננת על עצמה, ואינה פתוחה לביקורת, אך בצר לי, ובאין כל מענה בישראל, עלי לפנות לעזרת החוק האמריקאי לטיפול בפשעים נגד האנושות עוסק בין השאר בענינים אלו של אפליה בחסות החוק כנגד קבוצה גדולה, ואני מקווה שאם לא אוכל לראות את ילדי באופן טבעי וללא הפרעה והתערבות שלטונית, לפחות לגרום לאלו שמנעו זאת ממני לפחות לשלם מחיר כספי כבד", אומר התובע.
בניו ג'רזי ובהאג טוענים שישראל נהפכה מקלט לנשים חוטפות
תביעה נוספת בניו ג'רזי הוגשה נגד נאמן, כחלון, כב' השופטת עדנה ארבל, ואב"ד דניאל אדרי ופקידות הסעד סימונה שטיינמץ, בתיה ארטמן, וניבה מילנר, והפעם ישנם שלושה אזרחים אמריקאים שתובעים. ביניהם שרון בן חיים, אשר תובע את עדנה ארבל, היות וזו קבעה כי ביתו החטופה של בן חיים לא תוחזר לארה"ב, מתוך משוא פנים לטובת נשים, תוך שהיא הופכת את מדינת ישראל, מקום מקלט לנשים חוטפות, בשל השתרשות חזקת הגיל הרך בקרב כל העוסקים במלאכת ניתוק הילדים מאבותיהם.
בן חיים מייצג מספר אבות אשר נשותיהם חטפו את ילדיהם לישראל, ובית המשפט בארץ סירב לכבד את אמנת האג ולהחזיר את הילדים החטופים לארצות מוצאם. ארבל למשל המציאה תיאוריה משפטית במיוחד עבור בן חיים. ארבל טענה שמי שבא לישראל להעיד, ומסכים לנהל מו"מ יש לראותו כמי שויתר על טענת החטיפה.
התיאוריה המופרכת הזו חטפה קיתונות של ביקורת בבית המשפט בניו ג'רזי. ע"י כב' השופטת מיזדול וגם למוסד המפקח על אמנת האג עומדת התיזה של ארבל כאבן נגף. מומחי אמנת האג שוקדים בימינו על גיבוש פרוטוקול לגישור בינלאומי במפגשים המתקיימים במלטה. תהליך מלטה לגישור בינלאומי בחטיפות ילדים עומד בסכנה לאור התקדים המוזר של ארבל. בן חיים יחד עם עוד כמה אבות, הגיש תלונה נגד מדינת ישראל גם למוסד המפקח בהאג.
טענת בן חיים היא כי בתי המשפט בישראל, תחת השגחתו של השר יעקב נאמן נגועים במשוא פנים והפלייה לטובת נשים, בין השאר עקב חזקת הגיל הרך, וכן עקב הנחיית פרקליטות 2.5 אשר נוסחה ע"י הנתבעת ארבל, ואשר מעודדת נשים להגיש תלונות שווא נגד גברים ללא כל חשש. בן חיים, נאלץ להגיע לישראל על מנת להעיד בהליך החטיפה, לאחר שבית המשפט למשפחה לא אישר לו עדות בשיחת וידאו, וכאן טמנו לו בתי המשפט מלכודת משפטית, כאשר הוצא נגדו צו מעצר במעמד צד אחד, וצו עיכוב יציאה מהארץ, ובמקביל החוטפת פתחה נגדו תביעות למזונות ולגט.
בן חיים נאלץ להוציא את שארית כספו על עורכי דין, נתקע בישראל 4 חודשים, ועסקיו בארה"ב התמוטטו לחלוטין ונסגרו, כאשר בסופו של דבר קבעה כב' השופטת ארבל, כי הסכמתו להיכנס למשא ומתן אשר לא הבשיל, מהווה הסכמה לחטיפה. משחזר לארה"ב, קבעה השופטת האמריקאית, בוני מיזדול כי ארבל פסקה בניגוד לכל היגיון, לא פסקה על פי העובדות שבפניה, ושפסקי הדין מישראל אינם ראויים להכרה או אכיפה בניו ג'רזי.
לטענת בן חיים, משהגיע לישראל טמנו לו הרבנים מלכודת בצורת צו מעצר במעמד צד אחד, וצו עיכוב יציאה שגם הוא הוצא במעמד צד אחד. משפג הצו, הוא יצא מהארץ, אבל כנקמה בו, הרב דניאל אדרי, שגם הוא בין הנתבעים, מוציא צווים מבית המשפט הרבני נגד אביו של בן חיים המהווים התעללות של ממש. ממש כך קרה גם במספר תיקי חטיפה אחרים. נטען בכתב התביעה, שהמניע להתנהגות הרבנים, הוא פחד פן יאבדו את משרתם, אם יפסקו לטובת גבר.
שאר התובעים, אזרחים אמריקאים המתגוררים בישראל, טוענים כי נחשפו להפרות שיטתיות של זכויות האזרח הבינלאומיות, תוך שהנתבעים התעללו בהם, או אחראים להתעללות מסיבית בהם ובילדיהם, מנעו מהם קשר לילדיהם, הטילו עליהם מזונות בשיעורים בלתי נסבלים,ובלתי אנושיים, חשפו אותם למעצרים, תביעות, הוצאות, לשון הרע, ונתק מהילדים, התרוששות וטראומות נפשיות.
איפה נעלמה החסינות שלי?Alien Tort Claims Act
לא נראה שמחאת קיץ 2011 חלחלה לבתי המשפט בישראל. ככה זה כאשר השופטים מאמינים שהם חסינים, הם ממשיכים למחוק ולדחות כל עתירה בעלת אופי חברתי. בינתיים שופטי העליון גם מחקו עתירה של 10,000 דרוזים. ביקשו מהם שכל איד יגיש עתירה אישית, כי שופטינו המכובדים לא יכולים להתייחס למדיניות מפלה.הם רוצים לבודד את הפרט מתוך הקולקטיב, וכל זה מתוך תחושת עליונות, וש"אף אחד לא יכול לעשות לי כלום, כי אני שופט".
גם ציפי לבני חשבה שהיא יכולה לעשות מה שבא לה, עד שרצו לעצור אותה בבריטניה. כולנו ראינו איך ציפי לבני משקשקת לדרוך על אדמת בריטניה, אבל ששופטים ישראלים יחששו כי יתבעו בחו"ל, ועוד ע"י יהודים? על זה הם לא חשבו. מה יקרה כשפלסטינים יתחילו לתבוע אותם?
המזור נמצא בדמותה של עילת התביעה הפדראלית לפיה למרות שהנתבעים הם בכירי הממשלה ומערכת המשפט, ונהנים מחסינות בישראל, אין חסינותם עומדת להם בארה"ב. החוק, Alien Tort Claims Act, שחוקק על ידי הקונגרס האמריקני הראשון מאפשר לבתי המשפט הפדראליים בארה"ב לדון בתביעות פיצויים המוגשות על ידי זרים, קורבנות או שארים של מי שנפלו קורבן לעוולה שנעשתה תוך הפרה של כללי המשפט הבינלאומי; על פי רוב הפרה בוטה של זכויות אדם, עינוי או רצח - על ידי גורם זר אחר.
מאז שנות ה-80' ועד היום הוגשו כ-100 תביעות בהתבסס על חוק זה, חלקן תביעות קורבנות או שארים של קורבנות פעולות טרור. כך למשל, תביעת פיצויים בגובה של 20 מיליון דולר נגד שורת נתבעים וביניהם הרשות הפלשתינאית ויאסר ערפאת, הוגשה על ידי נפגעים ישראלים ובני משפחתם שנפלו קורבן לפעולת טרור רצחנית שבוצעה בישראל בשנת 2002 בכביש נצרים, סמוך לכיסופים. תביעות דומות הוגשו ע"י קורבנות האונייה אקילה לאורו, ונגד בנקים וקרנות הממנים את החמאס. תביעה דומה הוגשה נגד אחמיניג'אד. ואנחנו אומרים שאם בייניש הצליחה להביא את שופטי ישראל ושריה לאותה קטגוריה בה מוצב אחמניגאד, מה זה אומר עליה ועל יכולותיה?
אמנת הידידות, מסחר וספנות – הפוך על הפוך?
אם הנשים הגרושות הן הסקטור המועדף בישראל, וזוכות לפריבילגיה של חזקת הגיל הרך, תלונות חופשיות במשטרה, זכות לסלק את הגבר מהבית באמצעות צווי הרחקה, זכות לא לתרום למזונות הילדים, ועוד כהנה וכהנה, אז אם לאמריקאים מגיע השוואת פריבילגיות ברמה לה זוכה הסקטור המועדף ביותר, הנשים הגרושות, מה יעשה בית המשפט כאשר אישה תטען שמגיע לה משמורת אוטומטית על הילדים, והגבר יטען שמה שמגיע לאישה, מגיע גם לו?
לא היה כזה דבר בישראל, אי פעם שלשני ההורים זכויות שוות. זה יהיה ממש תקדים בבית המשפט למשפחה, שגם לאימא וגם לאבא יהיו פריבילגיות צולבות. הרי השופטים רגילים לכך, שהאישה מבקשת, והאישה מקבלת. הגבר נטחן עד דק, ולוקחים ממנו את כל מה שיש לו. האם יש סיכוי ל"הפוך על הפוך?
האזרחים האמריקאים טוענים כי על פי אמנת הידידות, מסחר וספנות בין ישראל לארה"ב התחייבה מדינת ישראל להעניק להם בבתי המשפט הישראלים יחס וטיפול ברמה השווה לסקטור המועדף ביותר במדינה. על פי שתי התביעות, הסקטור המועדף בישראל הם נשים בבתי המשפט למשפחה, אשר זוכות לעדיפות סטטוטורית בדמות חזקת הגיל הרך, הענקת משמורת זמנית אוטומטית, פטור מתשלום מזונות, עדיפות בשמיעת בקשות לטובת נשים, פטור מהצגת מסמכים וראיות, ובכמעט כל משפט בבית המשפט למשפחה, בית המשפט מעדיף את גרסתן של הנשים על זה של הגברים.
אם לא די בכך, מספיק שאישה מסרבת להסדרי ראייה, ופקידות הסעד, על פי מדיניות שגובשה ע"י פקידת הסעד הראשית לסדרי דין, סימונה שטיינמץ, מפנות את הגברים למרכזי קשר. בשיטת "הפוך על הפוך" התובעים האמריקאים טוענים שמגיע להם השוואת תנאים לרבות הפעלת חזקת הגיל הרך לטובתם. נטען שמדיניות ההתעללות הממסדית בגברים בישראל מתבטאת בין השאר בהפניית 20% עד 25% מהגברים למרכזי קשר, לעומת 1% עד 2% בארה"ב, וכן הטלת צווי מזונות בשיעור של פי 4 מהנהוג בארה"ב.
כסף גרמני ואוונגליסטי מממן ניתוקי ילדים מאבותיהם?
התובעים החליטו גם לטפל במממני הג'יהאד הפמיניסטי שכבש את המדינה בסיוע כספים גרמניים ואוונגליסטים. גרמנים שתומכים באג'נדות של ניתוק ילדים יהודים מהוריהם, אנחנו מסוגלים להבין. אבל כול אותם נוצרים אוונגליסטים בארצות הברית, שהם אוהבי ישראל, מאמינים בקדושת המשפחה, ומשקרים להם שכספיהם נועדו למטרות נעלות, פשוט נופלים בפח.
בפועל כספם מגיע לגופים רדיקליים המעודדים את מוסד החד הוריות, ומטיפים לניתוק ילדים מהוריהם. בשתי התביעות נתבעים ארגונים שונים המממנים ארגוני נשים בישראל כגון נעמ"ת, שדולת הנשים, ועוד. בין הנתבעים: הקרן הגרמנית, Konrad Adenauer Stiftung, , קרן האחווה הנוצרית יהודית של הרב יחיאל אקשטיין: International Fellowship of Christians and Jews וקרן P.E.F. Israel Endowment Fund אשר ממנת מכונים שונים בישראל כגון "מכון שילוב" אשר מפרנסים פקידות סעד בעבודה צדדית, ואשר נטען לגביהם שהם מפיצים תעמולה מגדרית, שנאה בין המינים, התססה וליבוי יצרים בין גברים ונשים, וגורמים להחמרת ההתעללות באבות הגרושים, ולהחרפת ניתוקם מילדיהם.
הקרן הגרמנית היא אחת המממנות העיקריות של שדולת הנשים, אשר מפיצה מדריכים לנשים כיצד להגיש תלונות שווא כוזבות נגד גברים, ולזכות ביתרונות טקטיים וכלכליים, כאשר כסף גרמני מממן את הניתוקים הסיטונאיים של ילדים מאבותיהם בישראל. באמצעות התרומות מגרמניה, בוגרות שדולת הנשים מתמנות כשופטות בית המשפט למשפחה (רבקה מקייס ותמר סנונית פורר).
לגבי קרן האחווה הנוצרית-יהודית נטען שהרב אקשטיין מטעה את ציבור התורמים, נוצרים אדוקים אשר מאמינים בשלמות המשפחה, ובאיחוד משפחות, כאשר הכסף שנאסף מופנה לגופים קולניים בישראל אשר ממנים את עידוד הגירושין, ועידוד החד הוריות מוסד החד הוריות, שאלו עקרונות אשר התורמים סולדים מהם לאור אמונתם הדתית.
לסיכום - גזר הדין שלנו, העם
לא נראה לנו שארה"ב תהווה יעד מועדף לשופינג עבור שופטת בית המשפט למשפחה השנה. מי יודע אם יצוץ אחד מקורבנותיה באמצע מסע רכש בבלומינגדיילס ויבצע לה מסירה כדין? השופטת ארבל אשמה בכך שהנחייה 2.5 אותה ניסחה, גרמה למשטרה להיהפך גננת לנשים גרושות. בגללה, במקום להעסיק שוטרים במיגור פשע וחקירות בשטח, השוטרים יושבים במשרד ומחכים לגרושה הבאה שתגיע להתלונן שמאיימים עליה, מציקים לה או שעוקבים אחריה. ככה איבדנו את המשטרה.
השר נאמן אשם כי בגלל דתיותו הוא מאמין בכפייה דתית, איננו מסוגל לשחרר את הציבור מכפייה דתית-משפטית, איננו מסוגל לנתק את הציבור מהרבנות ומעולו של הדין האישי. מיתוס ה"דין האישי" ששומר על הגחלת היהודית, הוא גם זה שמתסיס גברים נגד נשים, מעודד את מוסד הרווקות והחד הוריות, מייצר קונפליקטים בין סמכויות שיפוט והופך את ישראל למדינה שפסקי הדין שלה לא מכובדים במיוחד בעולם.
כחלון אשם בגלל מתנער מאחריות ונותן למנגנון הישן להנציח את ההתעללות במי שלא זקוקים לשירותי רווה, אבל כופים זאת עליהם. אמנם כחלון עשה כמה כותרות כש"נלחם" לשחרר את הארץ מחברות הסלולר, אבל זו לא חוכמה כגדולה. נתנו לו את תיק הרווחה, והוא החליט למרוח אותו עד סוף הקדנציה. נשות משרד הרווחה, סימונה שטיינמץ, יעל הרמל, בתיה ארטמן וניבה מילנר לימדו את כחלון להגיד לכל אימא שלוקחים את ילדיה או כל אבא שמנותק מילדיו שהבעיה "נקודתית", ושהעוזר שלו, "שמעון" יטפל בבעיה. ככה הוא חשב לצלוח את הקדנציה.
שתי עתירות שהופנו נגד משרדו של כחלון נמרחו ונמחקו. עכשיו הוא צריך להגן על עצמו בבית משפט בארה"ב. שכחנו לציין: גם במוסדות האו"ם בג'נבה יש מספר תלונות אישיות בוועדה לזכויות אדם, ותלונה קולקטיבית נגד משרד הרווחה בוועדה לזכויות כלכליות וסוציאליות. מה יקרה? כרגיל, כחלון ונאמן יספרו לאו"ם שמדינת ישראל היא גן עדן לשוויון זכויות ומופת לאומות העולם.
הכותב הוא אלי דניאל, דובר הקואליציה למען הילדים והמשפחה, והדברים מייצגים את דעתו בלבד
