כך אם מדובר בנגר, בנפח, באינסטלאטור או בטבח. אפשר כמובן להרחיב את הרשימה עד אינסוף: אין מלמדים רופא כיצד לרפא, אין מכתיבים למכונאי כיצד לתקן את המכונית, ואפשר להמשיך הלאה אלא שהמצע קצר מהשתרע. כשמדובר במקצוע, אל להם להדיוטות להתערב בשיקולים המקצועיים כי יש "לתת לקיסר את אשר לקיסר ולאלוהים את אשר לאלוהים".
יוצא מכלל זה, מקצוע אחד, מקצוע ההוראה. בהקשר זה אפשר להוסיף גם את "מקצוע" הפוליטיקה. כשמדובר בהוראה, או בפוליטיקה, גם להדיוטות יש מה לאמר והם גם אומרים. הלא כולם "יודעים" איך מורה צריך ללמד וכולם "יודעים" כיצד ראש ממשלה צריך לנהל את המדינה, גם אם לא תמיד "רואים מכאן מה שרואים משם". לבי לבי למורים, ואפילו לפוליטיקאים, אם כי על אלה האחרונים אינני מצר כל כך משום שלרוב זה מגיע להם כי הם הביאו את זה על עצמם. שהרי מי שמתיימר לדבר בשם "שלטון העם" ולהתהדר בהיותו "נבחר ציבור", אל לו לבוא בטענות כאשר "העם" קץ בו ו"הציבור" גומל לו כפי שראוי לו.
לא כך כשמדובר במקצוע ההוראה. ההוראה, בניגוד לפוליטיקה, היא מקצוע. מקצוע בלי מרכאות. מורה, על מנת שייחשב למורה, חייב להקדיש שנים רבות מחייו כדי להכשיר עצמו לכך. מדובר בהכשרה כפולה ומכופלת: אין די בכך שיהיה בקי במקצוע אותו הוא מלמד, הוא חייב להיות בקי בשיטות ההוראה כדי שיוכל להעביר לתלמידיו את הידע אותו הוא רכש, ובאותה עת גם להיות ער לכך שבעשותו כן הוא מעצב את דור העתיד. הוא לא רק יודע, הוא גם מלמד, והוא גם מחנך. מדובר איפוא בשלוש משימות נכבדות, בשלוש מחויבויות כבדות, ואם תרצו, מדובר בשלושה מקצועות נפרדים, שדי בכל אחד מהם כדי לתת למורה לפחות את אותה מנת כבוד שאנו מעניקים ביד נדיבה לנגר, למכונאי, או לכל אינסטלאטור מצוי.
אלא שזה לא קורה, ונשאלת השאלה מדוע לא קורה? מדוע מעמדו של המורה בישראל ירוד כל כך בעיניה של החברה? יש שיאמרו: בגלל שכרו הנמוך של המורה. לדעתם של אלה (בעיקר ארגוני המורים לדורותיהם) די בכך שנגדיל את שכר המורים בכמה אלפי שקלים, או אז מעמדם ירקיע שחקים כהרף עיין. הלוואי שהיה כך. לו כך היו פני הדברים, כי אז חיי כולנו היו הופכים קלים הרבה יותר. כי מה הבעיה? יקום לנו שר חינוך אמיץ, יורה בהבל פיו על תוספת של אלף שקלים, אולי אפילו אלפיים שקלים לשכר המורה, ובא לציון גואל.
אלא שהדברים אינם פשוטים כל כך, וחוששני ששום טובה לא תצמח לנו מכך שהמורה המצוי ירוויח חמישה או אפילו שישה אלפים שקלים, במקום הארבעה העלובים שהוא מרוויח היום. כי זאת לדעת: השכר הנמוך איננו הסיבה למעמד הירוד. הוא התוצאה שלו. השכר נמוך משום שהמעמד ירוד ולא להיפך. השכר אם כן איננו הסיבה האמיתית. את הסיבה האמיתית צריך לחפש בתפיסת החברה את תפקיד המורה ואת מעמדה של ההוראה. כל עוד יישאר המצב שבו מקצוע ההוראה לא יזכה לפחות לאותו כבוד הניתן ביד נדיבה לנגר, למכונאי או לרופא, מעמד המורה יישאר ירוד. אם וכאשר זה יקרה, "הלגיטימיות" של ההדיוטות ללמד את המורה כיצד לבצע את מלאכתו תקטן, וככל שזו תקטן קרנה של ההוראה יעלה ומעמד המורה יורם. תלוש המשכורת המשופר יבוא אחר כך כתוצר לוואי והוא יהיה בהכרח תוצאה, באין היותו הסיבה.
ולסיום, משהו אישי: נפלה בחלקי הזכות ללמוד חלק מלימודיי במסגרת מערכת החינוך הצרפתית. לא הכל היה שפיר באותה מערכת, אבל היה שם דבר אחד שממנו אולי אנו יכולים ללמוד משהו: שם המורה, כל מורה, היה "פרופסור". כך קראנו למורים שלנו. כולם היו "פרופסורים". השימוש דווקא במושג הזה לא היה מקרי. היו לו שתי תכליות: האחת, להדגיש את ייחודיותה של ההוראה כמקצוע (שהרי מקור המילה "פרופסור" במילה "פרופסיה", כלומר מקצוע). השנייה, לבטא את הכבוד האמיתי לאלה שעוסקים במלאכה התובענית, שהרי "פרופסור" אינו רק מקצוע הוא גם תואר כבוד.
תאמרו, סמנטיקה. נכון, זה סמנטיקה. אלא שבמקרה זה היא לא באה סתם, היא באה לתת ביטוי לרחשי הלב, להצביע על המציאות הרצויה. אינני תמים עד כדי לחשוב שדי בשינוי השם ("בעזרת השם") כדי להביא ישועה לעולם ולהפוך את המורה למורם מעם. עם זאת אני סבור שמעמדו של המורה יעלה אם נשכיל להפנים את הרוח המסתתרת מאחורי הסמנטיקה. ביום בו דעתו של המורה תהיה חשובה לא פחות מדעתו של הרופא או של האינסטלאטור, (כשמדובר בתחום עיסוקו כמובן) נוכל לאמר במידה רבה של נחת: "זהו צעד קטן למורה הבודד. זהו צעד גדול לחברה כולה". ואידך, זיל גמור....
הכותב הוא שאול אלבז, מנהל כפר הנוער מאיר שפיה
