כלים

בימים האחרונים, המדינה סוערת סביב "מכתב 150 הרבנים" לפיו חל איסור הילכתי על היהודים למכור ו/או להשכיר דירות לערבים. כמו כל אזרח החרד לדמוקרטיה ובז לגזענות מכל סוג, גיניתי את אותו "מכתב", וב"שיחות הסלון" המתנהלות מעת לעת, אף תרמתי את תרומתי הצנועה, וירקתי על "הרבנים החשוכים" אש וגפרית.

shaulמה רבה הייתה שמחתי, כאשר באחת מנסיעותיי לדרום, שמעתי שאסתי פרז מרשת ב' מתעתדת לעמת בסוגיה זו, שני ברי פלוגתא חדי לשון: הרב אבינר והפילוסוף (כך הוא הוצג), הפרופסור יוסף אגסי. לא יכולתי לבקש לעצמי עימות מוצלח מזה, להעביר בו את זמני בנסיעה המתישה. ידעתי כמובן מהי עמדתו של כל אחד מהשניים, אבל הייתי סקרן לשמוע כיצד כל אחד מהם יציג אותה. שיערתי שהפילוסוף יאמר דברים מחכימים ויטען את טיעוניו הפילוסופיים בנחת, ושהרב אבינר (כדרכם של רבנים מתלהמים), יפתח את חרצובות לשונו וימטיר עלינו שפע ציטוטים מהתורה ושפע פסיקות הלכה "מדרבנן"..

ראשון הדוברים, הפילוסוף הפרופסור יוסף אגסי. עוד בטרם פתח את פיו, חככתי ידיי בהנאה והכינותי עצמי להרצאה מלומדת ממיטב הפילוסופיה. לא היה לי ספק שהפילוסוף יפיק מפיו פנינים ומרגליות. האמת, הפתיחה הייתה מאכזבת. "הפילוסוף" שלנו פתח בצרחות וגידופים שצרמו לאוזניי הרגישות, אבל לא אמרתי נואש. אחרי הגידופים, בטח יגיע תורם של הטיעונים הפילוסופיים. לצערי "הפילוסוף" המשיך בשלו: הוא המשיך לצרוח כאחרון התגרנים בשוק ולגדף בלשון בוטה את הרבנים. הוא כינה אותם מתחזים, שקרנים, טיפשים, וקרא לנדות אותם, להחרים אותם, לתקוע בשופרות בבתי הכנסת ולהוציאם מקהל ישראל. הוא לא חסך את שבטו גם מבר הפלוגתא שלו (שהקשיב בקו השני) , ואת "הרצאתו המלומדת" הוא סיכם במלים אלו: "עם הרב המתחזה הזה אין לי מה לדבר. הוא שקרן, והוא טיפש, והוא מתחזה".

כך "הפילוסוף" הזעף שלנו. הוא לא הביא שום טיעון ענייני, ואני שלתומי חשבתי שהנה ניתנה לו הזדמנות פז להרבות חכמה בישראל, הייתי ממש מתוסכל. כל כך רציתי שיצטט דבר או שניים מדברי החכמה של אפלטון ואריסטו, כל כך קיוויתי שיאמר מילה או שתיים על ה"אימפרטיב הקטגורי" של קאנט (שהוא מאד רלוונטי לדיון). הייתי מוכן אפילו להסתפק בכמה ציטוטים מכתבי וולטר, שאמנם לא היה פילוסוף דגול, אבל ידע לסנוט ב"כהונה" כאשר זו ניסתה להתערב בענייני "דמלכותא". בתום "ההרצאה הפילוסופית", נותרתי אם כן עם טעם רע, מתוסכל ומאוכזב.

עוד בטרם התאוששתי מאכזבתי זו, נחתה עליי האכזבה השנייה. הפעם, מהרב אבינר עצמו. ממנו דווקא ציפיתי לצרחות ונהמות. זה הרי כך אצל מי שמתיימר לדבר בשם אלוהים. הייתי מוכן איפוא מבחינה נפשית למתקפת נגד רווית גידופים ושופעת ציטוטים מהגמרא ומהמשניות. אבל ראה זה פלא: לא מיניה ולא מקצתיה. הרב דיבר דווקא בנחת והיה ענייני.

אינני מצטט במדויק את דבריו, אבל רוח הדברים מדויקת. כך הוא אמר: "אנו מצווים "לאהוב את הגר" ואין לנו בעיה עם ערביי ישראל להם יש להעניק את מלא הזכויות. אבל באותה מידה אנו מצווים לשמור על רוב יהודי בישראל. ערבים יחידים שמטעמי נוחות בוחרים להתגורר דווקא בשכונות יהודיות אינם הבעיה, הבעיה היא עם מגמת ההשתלטות שלהם על ארצנו. אל לנו להיתמם. הרכישות אינן תמימות ומדובר במזימה ברורה לדחוק את רגלי היהודים מארצם. לכך אנו מתנגדים. כבודה של הדמוקרטיה במקומו מונח, אבל דמוקרטיה שמאבדת את עצמה לדעת, סופה שתמיט אסון על עם ישראל".

כך, פחות או יותר, היו דברי הרב אבינר. הוא לא קילל ולא גידף. הוא גם לא נפל בפח שטמנה לו המראיינת ששאלה אותו שוב ושוב: "ומה יש לך לאמר לפילוסוף על גידופיו"?". לא זו בלבד שלא נגרר לגדף בחזרה, הוא אף אמר: "אני אוהב אותו ואני שמח על דבריו". באשר ל"אהבה" של הרב ל"פילוסוף", אני בספק גדול. באשר ל"שמחה על דבריו", אני מאמין לו בהחלט. וכי למה שהוא לא ישמח? הלא ב"עימות" הזה, מי שנתגלה במלא ערוותו כמתחזה היה דווקא "הפילוסוף".

כי פילוסוף אמיתי לא היה מסתפק בגידופים. פילוסוף אמיתי היה מדבר לעניין, ולא חסרים טיעונים ענייניים: הוא היה יכול לטעון למשל, שעירוב דת בפוליטיקה היא המתכון הבטוח לאסון. על כך נאמר: "תנו לקיסר את אשר לקיסר, ולאלוהים את אשר לאלוהים". יתירה מכך: הוא היה יכול לגלות נדיבות ולאמר לרב: "למרות שאני חולק על דעתך, אני (כפילוסוף מדופלם וכדמוקרט מוצהר), הייתי נאבק בחירוף נפש על זכותך להביע אותה, אלמלא הצגת אותה כדברי אלוהים חיים". פילוסוף אמיתי היה מסביר לרב שהבעיה איננה בהשקפתו האישית (אף כי הוא מתנגד לה בתכלית הניגוד), אלא בשימוש בתואר "רב", ובגיוסה של "ההלכה" למטרות פוליטיות.

בהקשר זה, זכותו של כל אחד (גם אם הוא רב) שתהיה לו עמדה פוליטית, תהא זאת קיצונית ככל שתהא. הסייג היחיד הוא שלא ישתמש בה כרב, ולא יציג כ"עמדה של אלוהים. זו שאלה פוליטית, ובשאלות פוליטיות אין ל"הלכה" שום תוקף, גם לא לאלוהים שיסלח לי, ובוודאי לא לרבנים באשר הם רבנים, בין אם הם אמיתיים או ובין אם הם "מתחזים". כך אני (שאינני לא פילוסוף וגם לא פרופסור) הייתי אומר לרב אבינר.

זאת ועוד: אפשר שהייתי אומר לו שגם אני, (בדיוק כמוהו), מתנגד לכל סוג של מזימה, ושאם אכן יש מזימה לנשל את היהודים מאדמתם, הייתי נאבק בה בכל כוחי. בשביל זה, אינני זקוק לא ל"פסיקות הלכה" ולא ל"מכתב של מאה וחמישים רבנים". יצר הקיום הבסיסי, די בו כדי שאיש לא ינדב את ראשו לפתח הגרדום. בסוף דבריי, ייתכן שהייתי מפציר בו ובשאר הרבנים ואומר בנימה מפויסת: "חדלו לכם ממעשיכם הנלוזים שכל תכליתם להלהיט את הרוחות הנסערות ולשלהב עוד יותר את המדורה הבוערת. חדלו מהגברת שנאת החינם בקרב העם. זכרו את תוצאותיו העגומות של מקרה "קמצא ובר קמצא"".

כך הייתי אומר לרב, ואני כמובן משוכנע ש"הפילוסוף" שלנו היה יכול לאמר את הדברים טוב הרבה יותר ממני. הלא הוא גם פרופסור בנוסף להיותו "פילוסוף". לו נהג כך, כולנו היינו יוצאים נשכרים: בראש ובראשונה הוא ואלה שכמותו בוחלים בכל סוג של הפליה וגזענות, אבל גם ו"הפילוסופיה" עצמה אותה הוא מייצג כביכול הייתה יוצאת נשכרת. מאחר שהוא רק בקללות ובגידופים, הוא חטא חטא כפול: הוא חטא כלפי העניין שבטובתו הוא רצה, והוא חטא כלפי הפילוסופיה כתורת החכמה. כפילוסוף (במירכאות או בלי מירכות) הוא אמור להכיר טוב יותר ממני את הכשל הלוגי הידוע ."ad hominem" טיעונים "לגופם של אנשים", לעולם לא יבואו במקום טיעונים לגופם של דברים. חבל שהוא נהג כפי שנהג. חבל, משום שהוא בייש את עצמו ואותנו.

המרגיז בכל העניין הוא שהוא צודק. הרבנים אינם טלית שכולה תכלת. הרב אבינר, וכל המאה ארבעים ותשעה מרעיו, חטאו. חטאו והחטיאו. הם חטאו ל"הלכה" עצמה, והם חטאו לעניין אותו הם ביקשו להעמיד על סדר היום. ההישגים שלהם בכותבם את "מכתבם" הנלוז, מפוקפקים למדי. לא זו בלבד שהוסיפו שמן למדורה והגבירו את השנאה בקרב העם, הם גם הסיטו את הדיון משאלה שהיא לגיטימית בהחלט. מותר במשטר דמוקרטי לשאול: "האם יש "קונספירציה" ערבית לדחוק את רגלי היהודים באמצעות רכישות בתים סיטוניות?". אם אין כזו, חשוב שכולם ידעו. ואם יש, חובה שכולנו נדע.

אפשר לאהוב את השאלה ואפשר לסלוד ממנה, היא עדיין תישאר לגיטימית כל זמן שמאחוריה לא מסתתרת כוונה להסית ולהדיח. כש"מאה וחמישים רבנים" משתמשים ב"הלכה" כדי להציג עמדה פוליטית, הם מסיתים ומדיחים. כי התשובה לשאלה הזו היא במגרש הפוליטי, לא במגרש הדתי ההלכתי.

חבל שרבנים כך נוהגים, ולו יכולתי להשיא להם עצה, הייתי אומר להם בהאי לישנא: "רבותיי "מאורי הדור", תודו שטעיתם ותודו שהטעיתם. הודאה אמיצה כזאת, לא תגרע דבר מכבודכם, אדרבא, היא תעלה את קרנכם גם בקרב הציבור הרחב שחולק על דעתכם ואף סולד ממנה."

BLOG COMMENTS POWERED BY DISQUS