הבכי הוא תופעה אנושית ייחודית ואוניברסלית, באמצעותו אנחנו שולחים לסביבתנו מגוון איתותים רגשיים. מדעני מכון ויצמן למדע גילו כי הדמעות משגרות איתותים, אשר חלקם מקודדים בחומרים כימיים הכלולים בנוזל הדמעות עצמו. ממצאים אלה מתפרסמים היום בגרסה המקוונת של כתב העת המדעי Science, ומהם עולה כי הרחת דמעות של נשים – אפילו שלא בנוכחות האישה עצמה – מפחיתה את רמת העוררות המינית של גברים
בני-האדם, בדומה לרוב בעלי-החיים, משחררים חומרים דרך נוזלי הגוף, אשר נושאים מסרים לבני מינם. מספר מחקרים שנעשו בשנים האחרונות הראו, לדוגמה, כי חומרים המצויים בזיעה של בני אדם נושאים מגוון של איתותים רגשיים ואחרים, המיועדים לאלה המריחים אותם.
בניגוד לזיעה, הדמעות הן חסרות ריח. למעשה, בניסוי הראשון, אותו ערכו תלמידות המחקר שני גלשטיין ויערה ישורון, ביחד עם עמיתיהם מהקבוצה של פרופ' נועם סובל, במחלקה לנוירוביולוגיה במכון ויצמן למדע, התבקשו נבדקים-גברים להבחין בין הריח של צנצנת המכילה דמעות – אשר התקבלו מנשים מתנדבות שצפו בסרטים עצובים – לבין צנצנת זהה המכילה תמיסת מלח. הנבדקים לא הצליחו להבדיל בין הדוגמאות.
בניסוי עוקב, הריחו גברים מתנדבים דמעות, או תמיסת מלח, אשר שימשה כביקורת. לאחר מכן הם התבקשו לדרג את מידת העצבות של נשים שתמונותיהן הוצגו על מרקע, ועד כמה הן מעוררות מינית, כאשר מדבקה טבולה בדמעות (או במי מלח) מונחת מתחת אפם. ביום שלאחר מכן חזרו החוקרים על הניסוי, כאשר הפעם הגברים שנחשפו לדמעות קיבלו תמיסת מלח, ולהפך. הניסוי נעשה בצורה כפולת-סמיות (double blind), כלומר, הן הנבדקים והן הבוחנים לא ידעו מי מהנבדקים קיבלו את הדמעות, ומי את תמיסת הביקורת. החוקרים גילו כי הרחת הדמעות לא השפיעה על הערכת הגברים לגבי מידת העצבות או האמפטיה שמביעות הנשים בתמונות. עם זאת, באופן מפתיע, הם גילו כי לאחר שהריחו דמעות, מסרו הגברים דירוג נמוך יותר לגבי מידת המשיכה המינית כלפי הנשים המוצגות לפניהם.
כדי להבין טוב יותר את הממצא המפתיע תוכנן ניסוי נוסף, בו התבקשו גברים לצפות בסרטים מרגשים לאחר שהריחו דמעות או תמיסת מלח. במהלך הצפייה בסרטים התבקשו הנבדקים לדרג את מצבם הרגשי. במקביל, נמדדו פרמטרים פיסיולוגיים המצביעים על מידת העוררות המינית, כמו טמפרטורת העור וקצב הלב. הנתונים שמסרו הנבדקים הראו כי הרחת הדמעות לא גרמה לנבדקים להרגיש עצובים יותר במהלך הסרט. עם זאת, המתנדבים שנחשפו לדמעות דירגו נמוך יותר את רמת העוררות המינית שלהם. הבדיקות הפיסיולוגיות סיפקו עדויות מוחלטות הרבה יותר: הנתונים הראו כי בעקבות הרחת דמעות חלה ירידה במדדי העוררות המינית, ובהם ירידה משמעותית ברמת הטסטוסטרון – הורמון הקשור בעוררות המינית.
פרופ' סובל ושותפיו חזרו על הניסוי, תוך שהם עוקבים אחר פעילות המוח של הגברים הנבדקים, בזמן אמת, באמצעות סורק fMRI. המדענים גילו כי לאחר הרחת דמעות נשים חלה ירידה משמעותית בפעילות באזורי המוח הידועים כמעורבים בעוררות מינית.
פרופ' סובל: "המחקר מעלה מספר שאלות מעניינות. למשל, מהו החומר הכימי האחראי לתגובה הזו? האם סוגים שונים של מצבים רגשיים שולחים לסביבה איתותים שונים? האם הרכיבים שבדמעות נשים שונים מאלה שבדמעות גברים, או ילדים? המחקר הזה מחזק את הרעיון שאיתותים כימיים – גם כאלה שאיננו מודעים להם – שמשגרים בני-אדם, משפיעים על התנהגותם של בני אדם אחרים".
הבכי האנושי העסיק גם את צ'רלס דרווין, אשר חיפש הסברים אבולוציוניים לשורה של ביטויים רגשיים. כך, לדוגמה, הוא הציע כי הפחד הקדום ממזון מקולקל, הוא הגורם לנו כיום לעוות את פינו בתיעוב. עם זאת, הוא לא הצליח למצוא הסבר דומה לבכי. המחקר הנוכחי מציע הסבר אפשרי לתופעת הבכי האנושי – כאיתות כימי לסביבה. פרופ' סובל מציין כי דמעותיהם של מספר מכרסמים מכילות גם הן חומרים כימיים המעבירים מידע. "יתכן כי התופעה האנושית המיוחדת הזו איננה ייחודית רק לנו", הוא אומר.
את המחקר ביצעו תלמידי המחקר שני גלשטיין, יערה ישורון, לירון רוזנקרנץ, ד"ר שגית שושן, עידן פרומין ופרופ' נועם סובל ממכון ויצמן למדע, בשיתוף עם ד"ר יהודה רוט מהמרכז הרפואי וולפסון בחולון.
