לקורא "הנאמן" הזה אני אומר: "תתפלא. שני הנושאים קשורים. מאד קשורים. ראשית, משום שלדעתי הכל עניין של חינוך. במקרה זה אפילו יותר, שכן ניתן לזהות בבירור שיש "גורם המחנך" ו"גורם המתחנך". די בקיומם של שני אלה כדי שיתרחש תהליך חינוכי, מודע יותר או מודע פחות. במקרה זה, "הגורם המחנך" הן רשויות החוק והאכיפה שקובעות את הנורמות ואת הסטנדרטים לנהיגה טובה, ואילו "הגורם המתחנך" הם אנחנו, אנחנו הנהגים שאמורים לפעול על פי אותן נורמות ואותם סטנדרטים.
מה שקורה במפגש בין שני הגורמים שהוזכרו מאד מפתיע. תוצאתו היא שכל הנהגים בישראל הם עברייני תנועה, רובם המכריע "עבריינים בעל כורחם" שאפילו אינם מודעים לכך, ורק מיעוטם הזניח הם "עבריינים להכעיס" שמודעים לכך שנהיגתם רשלנית ולעתים אפילו פושעת. האמור להלן אינו מתייחס לאלה האחרונים, אלא דווקא לאותם נהגים שהם בסדר גמור, נהגים כמוך וכמוני. הנה אני למשל, אני מודה שאני עבריין תנועה, "עבריין בעל כורחי". זה לא אומר שאני משתולל בכביש, להיפך: אני לא חוצה צומת ברמזור אדום, אני שומר מרחק בטוח, אני נותן זכות קדימה (לפעמים אפילו מוותר על זכות הקדימה שלי), אין לי "נקודות", מעולם לא נדרשתי מעולם לקורס "נהיגה מונעת", וטפו... טפו.... טפו.... אני נוהג למעלה מארבעים שנה ואף פעם לא הייתי מעורב בתאונה עם נפגעים. פה שריטה, שם מעיכת פגוש, לא יותר מזה. על פי כל אמות המידה המקובלות, אני בהחלט נחשב ל"נהג זהיר". למרות זאת, אני "עבריין תנועה".
תשאלו איך זה ייתכן? אני אגיד לכם. יוצא לי לנסוע לא מעט בכביש 6 ואני אף פעם לא יודע אם אני נוסע כחוק או לא. אין שום תמרור המורה לי מה היא המהירות המותרת בכביש הזה, פרט למנהרות ששם אני מוזהר לא לעבור מאה קמ"ש. אני מודה שאפילו שם (היכן שיש תמרור מפורש), יוצא לי (כמו לרוב הנהגים) לעבור את המהירות המותרת. שם לפחות אני יודע שאני עובר על החוק. מחוץ למנהרות זה סיפור אחר: פה אני באמת לא יודע. אני נוסע על מאה שלושים (לפעמים קצת יותר) ואני לא יודע אם אני בסדר או לא? אני גם לא יודע אם אלה שעוקפים אותי בשריקה מזמזמת (בטח הם נוסעים על מאה שמונים קמ"ש או יותר) הם בסדר או לא בסדר. פשוט לא כתוב, ואם זה כתוב אז זה נעלם מעיניי ומעיני שאר הנהגים, וגם זה לא בסדר.
אבל, נגיד שכביש 6 זה משהו מיוחד (נסיעה בתשלום) וככל הנראה קיימת שם מין הבנה בלתי כתובה בין בעלי העניין לבין הנהגים. נדבר על שאר הכבישים הבינעירוניים שם המהירות המותרת ידועה לכולם, לרוב זה מאה קמ"ש. עכשיו תאמרו לי אתם אם נתקלתם אי פעם, בנהג שלא עובר את המהירות הזאת (כמובן כשהכבישים פנויים ואפשר לנסוע מהר)? אני, לא נתקלתי. כולם (כולל עבדכם הנאמן) נוסעים במהירות גבוהה יותר. הזהירים מאד נוסעים מאה ועשרה מאה ועשרים קמ"ש, הפחות זהירים יכולים גם להגיע למאה שלושים ויותר. למה נוסעים יותר מהר ממה שנקבע על פי החוק? משום שיש "שמועה" שמותר "בקשיש של 10 אחוז", ושאם תיסע על מאה ועשרה קמ"ש, אף שוטר לא יעצור אותך ולא יאונה לך כל רע. כך אנו הופכים את הנהגים ל"עברייני תנועה בעל כורחם". כי ממה נפשך: מה שאומרים לך בעצם זה שאסור לכם לנסוע יותר ממאה קמ"ש, אבל אם תיסע על מאה ועשרה קמ"ש זה בסדר. המשפט הזה נשמע לכם הגיוני? לי, לא. אני לא אוהב שמבלבלים אותי. אני לא אוהב ש"אומרים ככה, ומתכוונים ככה". אני חושב שזה לא רק לא מבלבל אלא זה לא מכובד. אני רוצה ש"הגורם המחנך" יגיד לי את האמת. אם מותר לי לנסוע מאה ועשרה קמ"ש, שיגידו לי, ושלא יעשו לי שום הנחות אם אני עובר את המהירות הזאת. אני לא רוצה "בקשיש". אני רוצה שיהיה קו ההפרדה ברור בין מה שמותר לבין מה שאסור. אני רוצה לדעת מתי אני בסדר ומתי לא.
ככה מחנכים. האמינו לי, זה עובד. זה עובד בנושא הרמזורים למשל. בר דעת לא יעלה על דעתו לחצות צומת ברמזור אדום, אפילו אם הצומת פנוי ואין שום רכב באופק. כאן לא משאירים מקום פרשנות ולא נותנים מקום לפשרנות. ברמזור אדום עוצרים. נקודה! יש דוגמאות רבות בהן ההפרדה בין המותר לאסור עובדת (ב"קו עצור", במתן זכות קדימה, בהדלקת אורות בחורף ועוד...). גם בנושא המהירות זה יעבוד. כל מה שצריך כדי שזה יעבוד, זה ידיעה, בהירות, עקביות ואכיפה.
אפשר שהקורא היקר שלי (אם הוא עדיין אתי) מביט בי עתה בחמלה ושואל: "מה אתה אומר???? כל כך הרבה מלים בשביל עניין כל כך פעוט?". לדעתי, כן. בעיניי אמירת אמת היא ערך עליון. היחסים בין מחנך למתחנך חייבים להיות מושתתים על אמירת אמת וכבוד הדדי. כך בכל המקרים, וכך גם במקרה הזה. זה לא יהפוך "נהג משוגע" ל"נהג זהיר", אבל זה ימנע מ"נהג זהיר" מלהפוך "עבריין בעל כורחו".
הכותב הוא שאול אלבז, מנהל כפר הנוער מאיר שפיה
