לבית המשפט המחוזי הפדראלי במערב ויסקונסין, בארה"ב, תביעה כנגד פרופ' יעקב נאמן, שר המשפטים, ומשה כחלון, שר הרווחה בגין מדיניות פוגענית של הטיה מגדרית כנגד אבות גרושים, התעללות מתמשכת, שיטתית וזדונית, והפרת זכויות אדם. התביעה על סך עשרים מיליון דולר, היא הראשונה בסדרה של תביעות שיוגשו בארה"ב כנגד שרים וממלאי תפקידים בכירים במערכת המשפט ע"י אזרחים אמריקאים הגרים בישראל או נפגעו ממערכת המשפט בישראל

תביעות אלה מבוססות על החוק האמריקאי המקנה זכות לפיצויים ומגן אזרחים אמריקאים מפני פשעים נגד האנושות, והפרה של זכויות אזרח בינלאומיות. מניתוח משפטי, עולה כי ההפרות של זכויותיהם של אבות גרושים או פרודים בישראל, מהוות פשעים נגד האנושות, בין השאר כי אותם נתבעים אחראים להפרות שיטתיות של מספר אמנות בינלאומיות עליהן חתמה ישראל, ואליהן היא מחויבת.

בין אמנות אלו, ניתן למנות את האמנה בדבר זכויות הילד, האמנה בדבר חטיפות ילדים, וגם האמנה לביעור אפליה נגד נשים, אשר אוסרת על יחס מפלה גם כנגד גברים, טיפוח סטריאוטיפים נגדם, או קיבוע של סטריאוטיפים כאלו בחוק, ואמנת האו"ם בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות.

התובע הראשון בויסקונסין, דוד וייסקופף, מסביר בכתב התביעה כי הנתבעים אחראים לטיפוח ועידוד מדיניות של אי הכרה בזכות הטבעית של אבות גרושים לקשר עם ילדיהם, כאשר אבות מנותקים בשרירותיות, ואף בזדון, מילדיהם כלאחר יד ולמשך תקופות ארוכות ובלתי נסבלות, בעודם נחשפים לשופטים אטומים שעולבים בהם, לועגים להם,  קונסים אותם באלפי ואף עשרות אלפי שקלים, מוציאים נגדם צווי מעצר שרירותיים במעמד צד אחד, מרוששים אותם, ומשליכים אותם לחסדיהן של פקידות הסעד, אשר מתנהגות כלפיהם בעריצות כאילו היו קצינות מבחן אישיות.

"בישראל, ורק בישראל, רואים את האב הגרוש כמכונה ליצור כסף. נאמן וכחלון מאמינים ודוגלים במוטו "אבא כספומט". הביאו את ההפליה המגדרית לדרגת אמנות בחסות החוק, כאשר כל מי שכפוף אליהם לרבות שופטים, פקידות סעד ושוטרים מזלזלים זלזול מופגן במשאלותהם של האבות להמשיך להיות שותפים פעילים לגידול ילדיהם", מוסיף התובע.

עו"ד כנרת בראשי, שסייעה בישראל בהתנדבות למגישי התביעות מתארת מארג של חקיקה אנטי-אבהית בישראל, ומונה סדרה ארוכה של חוקים מפלים, וביניהם חזקת הגיל הרך, הקובעת כי מקומם של הילדים אצל האם, ללא כל בדיקה, וגם אם טובתם מחייבת אחרת, חזקה שהיא פיקציה משפטית אשר בוטלה בכל מדינות העולם. כמו כן חוק המזונות פוטר נשים מהשתתפות כלשהי בעול הכלכלי של גידול ילדיהן, וכן שורה של חוקי עבודה ופסיקות המקשים על אבות בכלל, ועל אבות גרושים בפרט, לממש את הורותם ומפלה אותם לרעה לעומת אמהות.

בנוסף מציגים ארגוני האבות לראייה תקנות שהתקינה סימונה שטיינמץ, פקידת הסעד הראשית, באישור שר הרווחה, ועל פיהן לו זו בלבד שאין קביעה מפורשת של הסדרי הורות לאבות, והכרה בזכותם הטבעית והחוקית של האבות לקשר איכותי, מלא וללא הפרעות של רשויות שלטוניות, אלא שהנתבעים שיכללו מנגנונים להגבלת זכויות האבות, להתעללות ממשית, פיסית, נפשית וכלכלית באבות, מתוך עיקרון "ריצוי מאווי האישה". כך למשל נשלחים אבות למרכזי קשר בהפניות סיטונאיות לפגישות של שעה בשבוע תחת פיקוח במרכזי קשר בעלות של 4.5 מיליון ₪.

עוד מציינת עו"ד בראשי כי רק לאחרונה נזדמן בפני בית המשפט העליון לגלות אחריות ציבורית וצדק שיפוטי כאשר נתבקש לקבוע כי מדינת ישראל מכירה בזכותם של אבות לקשר עם ילדיהם מכוח אבהותם, כמקובל בעולם הרחב, וכמתחייב על פי אמנות בינלאומיות המעגנות את הזכות לחיי משפחה במובן של קשר איכותי ורצוף עם הילדים (בג"ץ 2111/11). בית המשפט העליון, השופט יצחק עמית, סירב במופגן להצהיר כמבוקש, טען שלא ברורה לו מהות העתירה, והיפנה את האבות בישראל המבקשים לממש את הורותם לחסדיהן של פקידות הסעד.

בין הנתבעים מצויות גם מספר עובדות סוציאליות, פקידות סעד לסדרי דין, אשר טיפלו בתיקו של התובע ומנעו קשר בינו לבין ילדיו, תוך שביצעו נגדו רצח אופי, הטיחו עלבונות והלהיטו יצרים. בארגוני האבות מסבירים כי "על מדיניות ההטיה המגדרית החוקית עליה אחראים השרים הנתבעים, מתנוסס דגל שחור של אי חוקיות, הפרות שיטתיות של אמנות בינלאומיות, והתעלמות מופגנת מצערם והסבל שעוברים האבות והילדים, כאשר יישומה של מדיניות זו באמצעות פקידות הסעד הכפופות לשר כחלון, אינו חוקי ומהווה הפרה של הנורמות המקובלות בעולם".

התובע עצמו טוען לגבי המדיניות "השרים ומבצעי כוחם, מנהלים מסע צלב נגדי, ונגד כלל אוכלוסיית האבות הגרושים, פרודים ואוכלוסיה הולכת וגוברת של קורבנות גניבת זרע, רק באשר היותי אב, ולא אם, גבר ולא אישה".

התובע, וייסקופף, אזרח דו-לאומי, ישראלי ואמריקאי יליד וויסקונסין, גדל כיתום בבית יתומים בשיקגו, ומשבגר הקדיש חייו לעבודה במשרד הרווחה של אילינוי לשיפור הקשר בין אבות וילדים ובעצמו הוסמך כהורה אומנה. אולם מחויבותו רבת השנים להורות ולילדים לא עזרה לו משעלה לישראל, ואשתו ביקשה להתגרש.

פי כתב התביעה ההתייחסות אליו בבתי המשפט למשפחה ואצל פקידות הסעד מתוארת כהתעללות הפוגעת בו, בגופו, נפשו בריאותו, ועבודתו, וכן בילדיו. "מערכת המשפט בישראל מגוננת על עצמה, ואינה פתוחה לביקורת, אך בצר לי, ובאין כל מענה בישראל, עלי לפנות לעזרת החוק האמריקאי לטיפול בפשעים נגד האנושות עוסק בין השאר בענינים אלו של אפליה בחסות החוק כנגד קבוצה גדולה, ואני מקווה שאם לא אוכל לראות את ילדי באופן טבעי וללא הפרעה והתערבות שלטונית, לפחות לגרום לאלו שמנעו זאת ממני לפחות לשלם מחיר כספי כבד", אומר התובע.

תביעה נוספת בניו ג'רזי תוגש בימים הקרובים נגד נאמן, כחלון, כב' השופטת עדנה ארבל, פקידות הסעד סימונה שטיינמץ, בתיה ארטמן, וניבה מילנר, ע"י ארבעה אזרחים אמריקאים.

אל אלו יצטרף ישראלי תושב ארה"ב, שרון בן חיים, אשר תובע את עדנה ארבל, היות וזו קבעה כי ביתו החטופה של בן חיים לא תוחזר לארה"ב, מתוך משוא פנים לטובת נשים, תוך שהיא הופכת את מדינת ישראל, מקום מקלט לנשים חוטפות, בשל השתרשות חזקת הגיל הרך בקרב כל העוסקים במלאכת ניתוק הילדים מאבותיהם.

לטענת בן חיים, בתי המשפט בישראל, תחת השגחתו של נאמן נגועים במשוא פנים והפלייה לטובת נשים, בין השאר עקב חזקת הגיל הרך, וכן עקב הנחיית פרקליטות 2.5 אשר נוסחה ע"י ארבל, ואשר מעודדת נשים להגיש תלונות שווא נגד גברים ללא כל חשש.

בן חיים, נאלץ להגיע לישראל על מנת להעיד בהליך החטיפה, לאחר שבית המשפט למשפחה לא אישר לו עדות בשיחת וידאו, וכאן טמנו לו בתי המשפט מלכודת משפטית, כאשר הוצא נגדו צו מעצר במעמד צד אחד, וצו עיכוב יציאה מהארץ, ובמקביל החוטפת פתחה נגדו תביעות למזונות ולגט.

בן חיים נאלץ להוציא את שארית כספו על עורכי דין, נתקע בישראל 4 חודשים, ועסקיו בארה"ב התמוטטו לחלוטין ונסגרו, כאשר בסופו של דבר קבעה כב' השופטת ארבל, כי הסכמתו להיכנס למשא ומתן אשר לא הבשיל, מהווה הסכמה לחטיפה. משחזר לארה"ב, קבעה השופטת האמריקאית, בוני מיזדול כי ארבל פסקה בניגוד לכל היגיון, לא פסקה על פי העובדות שבפניה, ושפסקי הדין מישראל אינם ראויים להכרה או אכיפה בניו ג'רזי.

שאר התובעים, אזרחים אמריקאים המתגוררים בישראל, טוענים כי נחשפו להפרות שיטתיות של זכויות האזרח הבינלאומיות, תוך שהנתבעים התעללו בהם, או אחראים להתעללות מסיבית בהם ובילדיהם, מנעו מהם קשר לילדיהם, הטילו עליהם מזונות בשיעורים בלתי נסבלים,ובלתי אנושיים, חשפו אותם למעצרים, תביעות, הוצאות, לשון הרע, ונתק מהילדים, התרוששות וטראומות נפשיות.

על פי עילת התביעה הפדרלית על אף שהנתבעים הם בכירי הממשלה ומערכת המשפט, ונהנים מחסינות בישראל, אין חסינותם עומדת להם בארה"ב. החוק, Alien Tort Claims Act, שחוקק על ידי הקונגרס האמריקני הראשון מאפשר לבתי המשפט הפדראליים בארה"ב לדון בתביעות פיצויים המוגשות על ידי זרים, קורבנות או שארים של מי שנפלו קורבן לעוולה שנעשתה תוך הפרה של כללי המשפט הבינלאומי; על פי רוב הפרה בוטה של זכויות אדם, עינוי או רצח - על ידי גורם זר אחר.

מאז שנות ה-80' ועד היום הוגשו כ-100 תביעות בהתבסס על חוק זה, חלקן תביעות קורבנות או שארים של קורבנות פעולות טרור. כך למשל, תביעת פיצויים בגובה של 20 מיליון דולר נגד שורת נתבעים וביניהם הרשות הפלשתינאית ויאסר ערפאת, הוגשה על ידי נפגעים ישראלים ובני משפחתם שנפלו קורבן לפעולת טרור רצחנית שבוצעה בישראל בשנת 2002 בכביש נצרים, סמוך לכיסופים. תביעות דומות הוגשו ע"י קורבנות האונייה אקילה לאורו, ונגד בנקים וקרנות הממנים את החמאס. תביעה דומה הוגשה נגד אחמיניג'אד.

האזרחים האמריקאים טוענים כי על פי אמנת הידידות, מסחר וספנות בין ישראל לארה"ב התחייבה מדינת ישראל להעניק להם בבתי המשפט הישראלים יחס וטיפול ברמה השווה לסקטור המועדף ביותר במדינה.

על פי שתי התביעות, הסקטור המועדף בישראל הם נשים בבתי המשפט למשפחה, אשר זוכות לעדיפות סטטוטורית בדמות חזקת הגיל הרך, הענקת משמורת זמנית אוטומטית, פטור מתשלום מזונות, עדיפות בשמיעת בקשות לטובת נשים, פטור מהצגת מסמכים וראיות, ובכמעט כל משפט בבית המשפט למשפחה, בית המשפט מעדיף את גרסתן של הנשים על זה של הגברים.

אם לא די בכך, מספיק שאישה מסרבת להסדרי ראייה, ופקידות הסעד, על פי מדיניות שגובשה ע"י פקידת הסעד הראשית לסדרי דין, סימונה שטיינמץ, מפנות את הגברים למרכזי קשר. בשיטת "הפוך על הפוך" התובעים האמריקאים טוענים שמגיע להם השוואת תנאים לרבות הפעלת חזקת הגיל הרך לטובתם.

נטען שמדיניות ההתעללות הממסדית בגברים בישראל מתבטאת בין השאר בהפניית 20% עד 25% מהגברים למרכזי קשר, לעומת 1% עד 2% בארה"ב, וכן הטלת צווי מזונות בשיעור של פי 4 מהנהוג בארה"ב.

בשתי התביעות נתבעים גם ארגונים שונים הממנים ארגוני נשים בישראל כגון נעמ"ת, שדולת הנשים, ועוד. בין הנתבעים: הקרן הגרמנית, Konrad Adenauer Stiftung, , קרן האחווה הנוצרית יהודית של הרב יחיאל אקשטיין: International Fellowship of Christians and Jews וקרן P.E.F. Israel Endowment Fund אשר ממנת מכונים שונים בישראל כגון "מכון שילוב" אשר מפרנסים פקידות סעד בעבודה צדדית, ואשר נטען לגביהם שהם מפיצים תעמולה מגדרית, שנאה בין המינים, התססה וליבוי יצרים בין גברים ונשים, וגורמים להחמרת ההתעללות באבות הגרושים, ולהחרפת ניתוקם מילדיהם.

הקרן הגרמנית היא מהממנות העיקריות של שדולת הנשים, אשר מפיצה מדריכים לנשים כיצד להגיש תלונות שווא כוזבות נגד גברים, ולזכות ביתרונות טקטיים וכלכליים, כאשר כסף גרמני מממן את הניתוקים הסיטונאיים של ילדים מאבותיהם בישראל. באמצעות התרומות מגרמניה, בוגרות שדולת הנשים מתמנות כשופטות בית המשפט למשפחה (רבקה מקייס ותמר סנונית פורר).

לגבי קרן האחווה הנוצרית-יהודית נטען שהרב אקשטיין מטעה את ציבור התורמים, נוצרים אדוקים אשר מאמינים בשלמות המשפחה, ובאיחוד משפחות, כאשר הכסף שנאסף מופנה לגופים קולניים בישראל אשר ממנים את עידוד הגירושין, ועידוד החד הוריות מוסד החד הוריות, שאלו עקרונות אשר התורמים סולדים מהם לאור אמונתם הדתית.

BLOG COMMENTS POWERED BY DISQUS