עוד משחר נעורי, בהיותי תלמיד בכפר הנוער בן שמן ספגתי את המודעות לצורך בחברה צודקת ושיוויונית, חברה הדוגלת בדו קיום ערכי ומוסרי בראש ובראשונה בינינו לבין עצמנו, וכמובן בינינו לבין שכנינו וכל זאת הודות לצוות מחנכים ובראשם אריה סימון, מורה מחנך ואיש תרבות משכמו ומעלה, שהיה מנהל הכפר ונטע בי את הרעיון, שאין לנו זכות קיום בחבל ארץ זה אם לא נשכיל להקים במדינת ישראל חברה ראויה
ואכן, זה היה ביסודו אידיאל שלימים כשהתבגרתי והגעתי לגיל בחירות הוביל לכך שהצבעתי תמיד למפלגת העבודה, בה ראיתי מפלגה המשלבת בתוכה את כל אותם הרעיונות בהם האמנתי.
עם השנים, ואין זה סוד, חל כרסום באמון הציבור במפלגה ואט אט אנשים עזבו את מפלגת העבודה למחוזות חדשים כמו "ד"ש" ו"שינוי", ולימים "קדימה", מפלגות שהציעו אלטרנטיבה (שלא בהכרח התממשה) למאות אלפים מאזרחי המדינה שחיפשו דרך חדשה לנוכח הדשדוש הבלתי פוסק, פרשיות השחיתות של שרים ומנהיגים שסרחו והבטחות למכביר שלא מומשו.
והנה יום אחד קם מנהיג אחר, עמיר פרץ שסחף אותי בכנותו, יושרו, בגישתו החברתית הבלתי מתפשרת והניח לפתחנו אג'נדה חברתית ברורה לציבור שהמצב החברתי בארץ יקר לליבו. ברור שהביטחון גם חשוב עד מאוד, אין בזה כל ספק, אבל האם מישהו חושב שיש מנהיג או מפלגה שלא תדאג לביטחון?
אין מצב כזה, לביטחון דואגים כולם! אולם מעט מאוד מנהיגים דואגים באותה מידה לחברה, מעט מאוד שרים וחברי כנסת שמים את יהבם ופועלים בנושאים חברתיים אקוטיים כמו: זכויות העובדים במגזרים השונים, צמצום הפערים בין עניים לעשירים, שיפור מעמדם של הגימלאים, יוזמות חדשות לצמצום האבטלה והגברת התעסוקה, דאגה לזוגות צעירים, לסטודנטים ולחיילים משוחררים, קביעת שכר מינימום שאפשר לחיות איתו בכבוד, הגדלת המשאבים לחינוך, לבריאות ולמגזר המיעוטים שסובלים מהזנחה במשך דורות.
כל זה נשמע לכם מוכר? זוהי דרכו של עמיר פרץ, ובל נשכח את הפן המדיני בו מצדד עמיר בדו קיום עם שכנינו ובהקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל מהלך, שכך מקווים כולנו, יביא להפסקת קציר הדמים הטרגי לדורות הבאים.
עמיר פרץ הוא המנהיג היחידי היום שיכול להחזיר למפלגת העבודה בוחרים מכל האוכלוסיות ומכל קצוות הקשת הפוליטית. הוא עשה זאת בעבר, כשהביא למפלגת העבודה מאות אלפי מצביעים ממחוזות הליכוד, ועושה זאת גם כיום. אין אלה מליצות, אלו עובדות. חזרנו למפלגת העבודה בגלל עמיר פרץ. נקודה!
עמיר פרץ הביא עימו את רעיונותיו ועקרונותיו וסחף בקלילות את המפלגה והציבור, לא להרבה זמן לצערי וזה נגמר מהר מדי בגלל פוליטיקאים קטנים ותככניים, אינטרסנטים בעלי עניין וחדורי דעות קדומות שחתרו תחתיו. והנה, חדש - ישן, חזר אהוד ברק לראשות המפלגה וכולנו יודעים בברור מה קרה מאז למפלגת העבודה.
מדחי אל דחי צללה מפלגת העבודה המיתולוגית למעמקי הנשייה ואהוד ברק שהבין זאת לפני כולם נטש והקים מפלגה "אמורפית" חדשה כמוצא אחרון להצלת כבודו האבוד.
היום חברים, מבקש עמיר פרץ לחזור לראשות המפלגה ומחובתנו לתמוך בו ללא סייג וזאת בגלל שעמיר פרץ לא שינה כהוא זה את עמדותיו והוא חוזר עם אותו להט, ונחישות, הוא חוזר עם אותה אמונה ויושרה, נטול כל אינטרס ועם כל אותם העקרונות שהיו נר לרגליו.
"כיפת הברזל " החברתית של עמיר אינה נופלת בחשיבותה מ"כיפת הברזל" הבטחונית שהוא ולא אחר, יזם וקידם כשר הבטחון וראוי גם ראוי, שנזכור זאת.
אם חוזרים ל"עבודה"- רק עם עמיר פרץ. נקודה!
הכותב הוא מני בגר, אחד מבכירי הכותבים והיוצרים ברוק הישראלי
