עשרות אלפי אנשים בכל רחבי הארץ יצאו הערב ל"מחאת ה- 12 במאי", בדרישה "להחזיר את המדינה לאזרחים". עשרים אלף מפגינים בכיכר רבין, ועוד רבים בשישה מוקדים נוספים ברחבי הארץ, מקרית שמונה ועד אילת,  השמיעו קריאה בלתי מתפשרת לשינוי: "אנחנו המדינה הזאת, ואנחנו דורשים בחזרה את הכוח שאנשי ההון שלטון גזלו מאיתנו."

מארגני המחאה החברתית אמרו הערב במסר מיוחד לממשלתו של בנימין נתניהו: "לא עוד הפרד ומשול, כולנו עומדים יחד ולוקחים בחזרה את האחריות על חיינו. אנחנו לא צריכים אתכם כדי להגיד לנו איך לחיות. אנחנו, הרוב, ה99 אחוז, יש לנו את הידע והכח. אל תתעסקו איתנו. בערב הזה כולנו כבר יודעים, השינוי התודעתי שהחל בקיץ 2011 צובר תאוצה, המאבק שלנו רק התחיל. מבטיחים קיץ חם."

הפקת אירועי ה12 במאי הציגה מודל חדשני וחסר תקדים שאיפשר למאות פעילים לקחת חלק ולהשפיע על אופיים של האירועים. עשרות פעילים לקחו חלק בניסוח הנאומים המשותפים בתגובה לקול קורא שיצא בקרב קהילת המאבק, נאומים שהוקראו על ידי מספר גדול של דוברים.

טקסט הנאומים:

כולנו כאן כי אנחנו מרגישים שמשהו מאוד רקוב. אנחנו עובדים יותר מדי ומקבלים מעט מדי, אנחנו מגיעים מאוחר ורואים את הילדים שלנו רק כשהם ישנים. הגב שלנו קורס ואנחנו עדיין לא מצליחים לסגור את המינוס – בזמן שהם מעלים מחירים ומתעשרים על חשבוננו. אנחנו מסרבים להיכנע לשיטה שמתעלמת מצורכי האזרח הפשוט. אנחנו מסרבים לבחור בין תשלום שכר דירה לקניית קוטג', ונמאס לנו שהבנק עושה לנו פרצופים כשאנחנו מבקשים הלוואה, אבל מאפשר לטייקון לעשות תספורת לפנסיה שלי.

אנחנו רוצים להיות שותפים ליצירת מציאות אחרת, מציאות שבה ילדינו מקבלים חינוך ראוי, מציאות שבה פערים חברתיים הם לא גזירה משמים, מציאות שבה אפשר ללכת לבית חולים ולדעת שיטפלו בך בלי שתהיה חייב לשלם לשירות פרטי. מציאות שמבוססת על סולידריות בין בני אדם. מציאות של יחס אנושי ושוויוני לכול בני האדם. מציאות שמקדשת אנשים לפני רווחים.לכולנו נמאס להיות עבדים ואנחנו לא מתביישים להגיד את זה.

לא נאמר עוד "יהיה בסדר". לא יהיה כאן בסדר כל עוד אנשי ההון והשלטון מעלים מחירים, מקצצים בשירותים ועוד מספקים לנו תירוצים. קבוצה קטנה של אנשים מחליטה כמה נשלם, איפה נגור, מה נאכל ואיך ניסע. קבוצה קטנה של אנשים קובעת מי יתקדם, בזמן שכל האחרים נשארים במקום. אנחנו מבינים שאף אחד לא יעבוד למעננו ואף אחד לא ידאג לנו. זה תלוי רק בנו. רק אנחנו יכולים להביא את השינוי.

הערב עשרות אלפי נשים וגברים בישראל, כמו בעולם כולו, החליטו באופן חופשי להתאחד ולהשמיע את קולם. לצאת נגד מצבם הנוכחי של העולם בכלל ושל ישראל בפרט. הערב הראנו שאנחנו מאוחדים בקריאתנו לצדק חברתי למען כלל בני האדם.

מספרים לנו מאז ספטמבר שהמחאה מתה. האמת היא שהמון דברים קרו מסוף הקיץ שעבר, רק שרובם עברו מתחת לרדאר התקשורתי. הערב הזכרנו שהמאבק החברתי חי וקיים. עבר על כולנו חורף עמוס באירועים. גל ההתעוררות החברתית שפרץ בקיץ במאהלי המחאה ובהפגנות הגדולות הביא אזרחים לפעול במגוון ערוצים: במאבק להעסקה ישירה, בעידוד התאגדויות עובדים מול מעסיקיהם ונגד ניצול עובדים, בזירה הצרכנית ע"י חרמות וקריאה לצרכנות מושכלת, בזירה הפרלמנטרית הארצית והמקומית, ע"י מעקב פעיל, הנגשת מידע והגברת השקיפות. במאבק לקורת גג, במניעת פינויים ושחרור בתים נטושים, במאבקים סביבתיים על זכויות השימוש בקרקע. במאבק בגזענות ובאפליה, במאבק לחינוך איכותי לכולם, ועוד מאבקים רבים וחשובים.

יצרנו גם ערוצי תקשורת עצמאיים המאפשרים העברת מידע לכלל הציבור. קמו גם יוזמות חברתיות: קואופרטיבים ועסקים חברתיים הבנויים על הרעיון כי בחברה שבה כולנו מתחרים זו בזה, אף אחד לא באמת מרוויח.

בקיץ הבנו שאנחנו לא לבד. שכולנו חפצים בחברה צודקת, שוויונית וסולידרית. בחורף למדנו לעבוד יחדיו, ומתוך העשייה המשותפת שלנו יצרנו רשת של קהילות. רשת שחוצה מגזרים, מעמדות, דפוסי הצבעה, עדות ואמונות או כל חלוקה מלאכותית אחרת שנועדה להפריד בינינו.

אספנו כוחות. למדנו. הכרנו על בשרנו את החוקים ואת נחת זרועה של המשטרה. התפתחנו. התחזקנו בתוכנו – ועכשיו אנחנו מוכנים. מוכנים לשינוי, מכירים טוב יותר את היתרונות והחסרונות שלנו, יודעים להבחין בין עיקר לטפל. יודעים מה מניע אותנו ולאן אנחנו הולכים.

כבר עשרות שנים, מתנערת מדינת ישראל מאחריותה כלפי אזרחיה. פוליטיקאים ובעלי הון הפכו את משאבי המדינה והאזרחים לכלי משחק לצבירת רווח אישי. כבר לא ברור של מי המדינה הזאת, אבל היא בטח לא שלנו. יצאנו להפגין מתוך תקווה להחזיר את המדינה לידינו.

אין זה מפתיע שמערכת הבריאות הציבורית בקריסה. אם לפני 40 שנה התחילו לדרוש תשלום סמלי של לירה אחת עבור כל תרופת מרשם, כיום נאלצים חולים לשלם בעבור חלק מהתרופות עשרות אלפי שקלים לחודש. גם כשמדובר בתרופות מצילות חיים ואפילו במקרי סעד.

קצבאות הנזקקים מקוצצות שוב ושוב, ומכיוון שהמעט שניתן אינו מספיק קמו אלפי עמותות, שמתקיימות מתרומות מעמד הביניים הקורס תחת הנטל. מחפיר ומביש במיוחד יחס המדינה לאזרחיה ניצולי השואה. עתה בערוב ימיהם, שירותי הרווחה הממשלתיים ממשיכים להתנער מאחריות והטיפול בהם מתמהמה, בעודם נאלצים לחיות את שנותיהם האחרונות בדלות.

בעבר סובסדו מוצרי יסוד, כגון לחם, חלב וביצים. כיום, הפיקוח על המחירים נשחק כחלק מנטישת מדינת הרווחה לטובת "השוק החופשי". שוק אשר נשלט בפועל באופן מאוד לא חופשי, בידי קומץ בעלי הון. במקביל, שכחה המדינה כי כל אזרחיה זכאים לחיות תחת קורת גג והותירה גם את הדיור לחסדי השוק. כך מחירי הדירות והשכירויות האמירו ופתרונות דיור קבועים הפכו לחלום עבור רובנו.

במציאות זו, אין זה פלא שסוגיות חברתיות מוכרעות משיקולים קואליציוניים צרים ולא ממחשבה על טובת הכלל. המדינה, משאביה ותושביה הפכו להיות שבויים של שיטה המשרתת מעטים. המוסד הציבורי היחיד שעובד כאן ביעילות הוא מס הכנסה. ולאן הולך הכסף? בהתחשב בשירותים הירודים שנותנת המדינה לאזרחיה, לאלוהים פתרונים. אל לנו להיכנע לאלו שגנבו מאיתנו את המדינה. ניאבק למען זכויותינו ונבהיר באופן שאינו משתמע לשתי פנים, לפקידי הממשלה, לראשי הערים, לחברי הכנסת ולשרים, שהמדינה שייכת לאזרחיה.

האנשים שסמכנו עליהם והמערכות שבידיהן הפקדנו את ניהול כספי הציבור כשלו. משאבינו משמשים ככלי משחק לצבירת כוח ולפילוג הציבור. קרטל אליטיסטי קטן, הפועל בדפוס מעוות של עסקנות פוליטית בזויה מחריב את מציאות חיינו.

לא נסכים עוד להפקרת השירותים הציבוריים בידי שיטה שמתעדפת את "השורה הכלכלית התחתונה" על-פני ערכים אנושיים בסיסיים. אנו רוצים לחיות בכבוד והנאה, בחברה הוגנת, בקהילה קשובה ותומכת.

בפריפריה החברתית קשה למחות. שם אזרחים רבים נמצאים במאבק הישרדות יומיומי, שגורם למחיר היציאה לרחוב להיות גבוה במיוחד. בכל זאת, אנשי הפריפריה החברתית יצאו ויוצאים מהבית. יוצאים כי אין ברירה.

בקיץ הוקמו מאהלים רבים בפריפריה החברתית. לצד פעילי המחאה מצאו בהם מקום מחוסרי דיור, פליטי הדיור הציבורי המיובש, אמהות חד הוריות, עובדים בשכר מינימום. קשישים, חולים, אסירים משוחררים ומכורים בשיקום, אנשים שזקוקים לסיוע דחוף של שירותי הבריאות, הרווחה, ובריאות הנפש - והם לא זוכים לו. כל אלה מצאו במאהלים בית חם וקהילה תומכת.

במאהלים אלה נפגשו אנשים חכמים, מרשימים וחזקים. התגלו מנהיגים. מנהיגים אמיתיים. מנהיגים שלא נבחרו על ידי התקשורת אלא צמחו מהשטח, מתוך עשייה מעוררת אהדה ואמון שסחפו אנשים.

מאהלי הפריפריה החברתית קמו מתוך הפריפריה ולמענה. בעשרות יישובים ברחבי הארץ נוצרו קהילות הפועלות למען שינוי – מאבק באפליה המתמשכת בין המרכז לפריפריה, תיקון מדיניות הדיור המפלה והעיוות בחלוקת המשאבים, באיכות החינוך וברמת הבריאות.

קול הפריפריה החברתית הוא קול זעקה על שנים של הזנחה, אפליה, בידוד והדרה, אבל הוא לא נשמע מספיק. מאז הקיץ יש ניסיונות חדשים להושיט יד מהמרכז אל הפריפריה החברתית, ולהפך. אך לא תמיד הידיים מגיעות זו לזו, ונדיר עוד יותר שהן משתלבות זו בזו. הרבה קולות נעדרים, נשכחים, נאלמים. אנחנו לא תמיד יודעים כיצד לשמוע אותם, להשמיע אותם, לשמוע איתם, לשמוע מחדש באמצעותם.

אנחנו מתמודדים מול שיטת "הפרד ומשול". זו שהממסד מכתיב וזו שאנחנו הפנמנו. אנחנו עדין לא ביחד. אנחנו בקושי מכירים. יהודים וערבים לא ביחד. ימין ושמאל לא ביחד. דתיים וחילונים לא ביחד. אנשים החיים בעוני ואנשי מעמד הביניים לא ביחד.

אבל אנחנו רוצים להיות ביחד, רוצים להכיר, להבין, לשמוע זה את סיפורו של זה, לשזור את הסיפורים שלנו אחד בשני, לגשש את דרכנו זה אל זה בזהירות ובהקשבה. עם הרבה פתיחות ואהבה. כולנו חלק מאותו המאבק. כולנו אותה מהפכה.

משמעות המילה "דמוקרטיה" היא שלטון העם, לא שלטון הרוב, ובטח שלא שלטון ההון.

אומרים לנו שאנחנו חיים ב"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", אבל כולנו יודעים שצוחקים עלינו. כולנו מרגישים שרוב הפוליטיקאים לא עובדים בשבילנו, הבוחרים, אלא עבור הטייקונים, אלה שמממנים להם את הבחירות, או שבשבילם יעבדו כשיעזבו את הכנסת.

נבחרי הציבור שקיבלו מאיתנו את המנדט נכשלו, ואנחנו לוקחים אותו בחזרה. כל תחום בחיינו סובל מעוות כלכלי: בין אם הוא נשלט על ידי מונופולים וקרטלים ובין אם יש בו מיסוי עקיף מוגזם שאינו צודק.

השכר שלנו נשחק, המזון, החשמל, הדלק והמים מתייקרים כל הזמן, חסכונותינו נשדדים על ידי תספורות, עמלות בנקים וקרנות פנסיה הגובות דמי ניהול מופרזים.

המצוקה שלנו הנה חלק מתופעה עולמית. בין מדריד לסידני, בין ניו יורק לקהיר, בין מוסקבה לחיפה, החלו משטרים להזדעזע וסדרי עולם להיסדק.

אנחנו כאן כדי להבהיר לאוליגרכיה הכלכלית שהשתלטה על מוסדות המדינה וחמסה את משאביה: עד כאן. מחזירים את המדינה לאזרחים. לא נפקיר את ישראל לטייקונים, ללוביסטים ולתומכי ההון-שלטון-עיתון. ישראל היא שלנו ולא של אוליגרכיית הממון.

אנחנו מבינים שהחלפת מפלגה זו באחרת לא יכולה לשנות את השיטה, לא יכולה לטפל בבעיה מן השורש. התיקון חייב להיות עמוק יותר: הגיע הזמן להחזיר לנו את הריבונות שהועברה בתהליך זוחל לידיהם של מעטים.

מאין נובעת זכות קיום של מדינה? כל מדינה, לא רק מדינת ישראל. הלגיטימציה לקיומה של מדינה על כל מוסדותיה נובעת מהשירותים שהיא מעניקה לתושביה, המדינה נבנתה בשביל לשרת את התושבים ולא להפך.

אני רוצה לראות מדינה שמתנהלת מתוך ההבנה שזכות קיומה נובעת ממני – האזרח. אנחנו יכולים להפוך את הארץ הזו לסיפור הצלחה חברתי, מקום שלכולנו טוב לחיות בו! אנחנו לא חייבים להסכים על הכל. מספיק שנבין שכולנו באותה סירה והיא בסכנת טביעה.

התרגלנו למצב בו מעט אנשים שלטו ושולטים בכוח, בכסף, במשאבים, בעוד אנחנו נושאים בעול העבודה, בנטל המיסים, המלחמות והצרות. אבל זה לא כוח עליון. זה לא גורל. אפשר להפוך את הפירמידה, לתת לרוח האדם לנצח.

אנחנו, אזרחי המדינה, כל אישה ואיש, אנחנו אחראים לחופש שלנו. בידינו הכח לשנות את המציאות! בקיץ שעבר דרשנו צדק חברתי. אבל ממי דרשנו צדק? מחברי הממשלה? מהטייקונים? הם צוחקים על הדרישות שלנו!

הם לא רוצים לעזור לנו לצאת מהמצב הזה! הם לא רוצים לתת לנו צדק! החברים בממשלה לא יעזרו לנו כי זה יחייב אותם לעבוד עבורנו. הטייקונים לא יעזרו לנו להתקדם. זה בא על חשבונם!

רק אנחנו - לא הפוליטיקאים ולא אנשי ההון - יכולים להביא את השינוי. אלה החיים שלנו. זאת המדינה שלנו. הגיע הזמן שניקח אותה חזרה.

שיטה שמסחרה אותנו לדעת במשך עשרות שנים מאלצת אותנו להתחרות זה בזה על מקומות עבודה, על פירורי מזון, על ביטחון כלכלי ופיזי. במקום שהמדינה תספק לנו את הצרכים הבסיסיים שלנו, אנחנו רבים אחד עם השני על דברים לא חשובים.

הם מנסים לחסל לחסל את הדמוקרטיה, לא ניתן להם! אנחנו האזרחים! מנסים לפלג בינינו על בסיס חלוקה אתנית, מגדרית ועדתית, מנסים להפחיד אותנו עם רטוריקה בטחונית, אבל אנחנו עומדים יחד, אנחנו לא מפחדים, אנחנו הרוב, אנחנו ה-99%!

לא נציב דרישות בפני השיטה, יחד נבנה את העולם שבו אנחנו רוצים לחיות. ביחד, עולם אחר הוא אפשרי.

אנחנו האנשים להם חיכינו. ביחד, אנחנו מחזירים את המדינה לאזרחים.

BLOG COMMENTS POWERED BY DISQUS