לפני מספר שנים, בעיצומו של הויכוח הציבורי בנושא ההחלטה האם ועד כמה למגן את ישובי עוטף עזה, שעמדו תחת התקפות רקטות קסאם באופן בלתי פוסק ויומיומי, שאל רוה"מ דאז, מר אהוד אולמרט, שאלה ריטורית מבחינתו ומבחינתנו כעם, שעורפו האזרחי חשוף להחריד לאיומים במסה נרחבת ביותר, שאלה פילוסופית-קיומית: "האם נמגן עצמנו לדעת?" בכך נתן רוה"מ ביטוי לויכוח מקצועי-פוליטי-כלכלי-חברתי-פסיכולוגי-אדריכלי, שניטש לאורך שנים בין מצדדי ומתנגדי המיגון על כל היבטיו מול וכנגד האיומים על העורף האזרחי הישראלי

כלים

השאלות שעל הפרק הינן לא פחות מבעלות ערך דרמטי ביותר והן נוגעות בנימים דקים ורגישים בחברה הישראלית הנתונה מאז הקמתה בסד הצרכים הבטחוניים מול האיומים עליה, ומכאן גם דרכי התנהלותה. השאלות הכבדות עוסקות בקשת רחבה של היבטים, מהנסיון להבין האם יש איום קיומי על העורף האזרחי הישראלי ומהו איום זה, דרך השאלה העוסקת בדרכים להתגוננות ובתוכן שאלת השאלות: האם לבחור בהתקפה כדרך פעולה אפשרית, ואם לא - האם בהגנה אקטיבית בסגנון "כיפת ברזל", פרוייקט ה"חץ" או אולי פרוייקט "נאוטילוס" הוא Skyguard – קרן הלייזר, וכלה בשאלות של מחירי מיגון – עלות מול תועלת, יופיו חוזקו של המיגון, מהן השלכות המיגון מבחינה פוליטית, חברתית, כלכלית, אדריכלית, האם יש למגן את כולם או חלקים מתוכנו? האם המיגון פסח על המגזרים החלשים, כמגזרים הלא יהודיים בישראל לדוגמה, ועוד כהנה וכהנה שאלות נוקבות.

נושא האיומים על עורף אזרחי הפך להיות מרכזי בתולדות היחסים בין אומות והמלחמות ביניהן כשפני המלחמה שינו כיוון והמלחמה הפכה להיות מלחמה טוטאלית (קולמאר פון גולץ') בהיקפה, האמצעים המופעלים בה, הזמן והמרחב שבו היא פועלת והיעדים. אחד היעדים הפך להיות העורף האזרחי, כשכחיזוק לרעיון ולהשגת היעד נהגתה תאוריית ההפצצה האסטרטגית (ג'וליו דואה), הגורסת (בקצרה) שתקיפת ובפגיעה בעורף אזרחי תביא בהכרח להתמוטטות החזית ולסיומה המהיר של המלחמה.

תאוריה זו הפכה במהירות (החל מ- 1900 כשההתקפות הראשונות בוצעו במלחמת העולם הראשונה) לממשית כשהמטוס הפך להיות כלי התקפה במלחמות וכשהדרך לעורף האזרחי הפכה להיות ברורה וקלה. האיומים על עורף אזרחי עברו ניסוי ואח"כ "שדרוג ושיפור" במלחמת העולם השניה ואחריה בעשרות מלחמות מקומיות שבן הפך עורף אזרחי להיות מטרה מהראשונות במעלה (כל זאת למרות אמנת ז'נבה ונושאי מוסר ולחימה).

ישראל טעמה את הטעם של התקפה על עורף אזרחי, לראשונה, במלחמת העולם השניה כשמטוסים איטלקיים הפציצו את התחנה המרכזית בתל אביב (בארץ ישראל המנדטורית) ומכאן התגלגלו פני הדברים והביאו את מדינת ישראל ואזרחיה למצב בו אנו עומדים היום, כשקשת האיומים רחבה מאד מרקטת קאסם ועד טיל השיהאב, כשהמאיימים צברו נסיון רב (מלחמת אירן-עירק, מלחמת עירק בכורדים, מלחמת המצרים במהפכה התימנית בשנות ה- 60, מטחי קטיושות ספורדיים על הגליל, 39 טילי סקאד על ישראל במלחמת המפרץ הראשונה, 3,800 טילי קטיושה על צפון מדינת ישראל במלחמת לבנון השניה וכ- 1,000 קטיושות על דרום המדינה במבצע "עופרת יצוקה"), כשברור שעימות קרקעי ישיר עם ישראל איננו רלוונטי, כשהיכולות הטכנולוגיות של המאיימים (התגרענותה של אירן) נמצאות בשיאן וכשגם המוטיבציה של המאיימים לממש איומם חזקה ביותר (תקיפת העיר אילת בחודש אוגוסט השנה בטילי גראד) ברור שהעורף האזרחי הישראלי עומד תחת איום ושמשפטים כגון: "המלחמה הבאה של ישראל תהיה מלחמת טילים" יהפכו לחזיון נפרץ.

מול איומים אלו נערכה ישראל, פחות או יותר, לאורך שנות קיומה כשתקופה ארוכה אחזה בדוקטרינה ההתקפית כפתרון לאיומים וראתה פרי בעמלה עד 1991, כשעד אז היו מלחמות העורף האזרחי הישראלי בגין "מלחמות דה לוקס" ומאז אין הדברים כך. אחד מהפתרונות היה הפיכת נושא המיגון לאבן יסוד בהערכות, אבל, באותה נשימה, נושא לויכוח אינסופי בצורך במימוש המיגון ועד כמה.

המיגון בישראל עבר מספר שלבים שמוצגים כאן בפריסה בהיבט הסטורי: בתקופה 1951-1971 לא היו בישראל הנחיות לבניית מקלטים, ולמרות הוראות חוק הג"א מ 1951 לא נבנו מקלטים אלא רק מכסות בצורה לא סדירה. עם פרוץ מלחמת ההתשה ב- 1968 התחילה מפקדת ראש הג"א בסיוע ענף ביצורים במפקדת קצין הנדסה ראשי לערוך תקנות לבניית מקלטים. המהדורה הראשונה של התקנות לבניית מקלטים פורסמה ב- 1971 ואז התחילה בניית המקלטים בכל מבנה חדש, עובדה שפגעה במבנים ישנים במושבים, קיבוצים ובמגזר הערבי, בדואי ודרוזי.

בהתאם להנחיות שבתקנות נבנו שני סוגי מקלטים: מקלטים עורפיים – לאיום של פצצות אוויריות, ומקלטים קדמיים – באזורים הקרובים לגבולות – לאיום נוסף של פגזים. התקנות לבניית מקלטים עודכנו לאור לקחי הבנייה בפעם הראשונה ב- 1977 ובפעם השנייה ב- 1990.

יעילות המקלטים העורפיים לא נבחנה עד 1991 היות ולא היו פגיעות בהם. במלחמת יום כיפור ב- 1973 אוכלוסיית ישראל כן נכנסה למקלטים אולם, כאמור, לא היו פגיעות בהם. לעומת זאת, יעילות המקלטים הקדמיים הוכחה פעמים רבות בכל ההתקפות על אזורי הגבולות.

פתרונות המקלוט למבנים הקיימים היו כדלקמן: באזורים העורפיים - בניית מקלטים בשטחים שבין המבנים. באזורים הקדמיים - כנ"ל אבל גם נוספו חדרי ביטחון. נעשה שימוש רב במקלטים במלחמת המפרץ הראשונה ב- 1991 אולם התברר שעקב זמן ההתראה הקצר - מספר דקות - הרבה אנשים לא יכלו להגיע למקלטים בזמן ולכן הונחו להישאר בבתיהם ולאטום חדר בדירה. עם גמר מלחמת המפרץ הראשונה הוקם ב- 1991 פיקוד העורף וב- 1992 פורסמו תקנות חדשות המנחות לבנות במקום מקלטים מרחבים מוגנים. יעילות המרחבים המוגנים הוכחה בחלקה במלחמת לבנון השנייה וברור היה שמוכנות העורף כתוצאה מתרגולים מקדימים היתה משפרת יעילות זו לאין שיעור. סוגיית מיגון מיוחדת היא מיגון האוכלוסייה באזור עוטף עזה בשנים האחרונות לאיום של פגיעות ישירות של פגזי מרגמה, רקטות קסאם וגרד (קטיושה) באזורים אלה פיקוד העורף הנחה לבנות אמצעיי מיגון מתאימים לפגיעה ישירה גם במבנים חדשים וגם במבנים קיימים. לאחרונה נעשתה פעולה רחבת היקף בתוספת מרחב מוגן לכל דירה קיימת באזור עוטף עזה. לגבי האיום העתידי של נשק גרעיני אירני – אין עדיין לפיקוד העורף הנחיות.

הכותב, ד"ר אבי ביצור, לשעבר מנכ"ל המשרד לענייני גימלאים ולענייני ירושלים. דר' למדעי המדינה ומומחה להגנת עורף אזרחי, סגן ראש התוכנית לחברה, בטחון והגנת העורף במכללת בית-ברל, מרצה למדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן ופעיל בנושאים חברתיים רבים. בשנים 2004 עד 2006 כיהן כיו"ר לשכת הקשר של ההסתדרות עם הכנסת, כאשר במסגרת זו עסק בזכויות עובדים, תוך דגש על שמירת זכויות גמלאים. בשנים 2001 עד 2005 כיהן כמזכ"ל מפלגת "עם אחד" ומועמד לכנסת ה- 17, תוך התמקדות בזכויות חברתיות לנכים, לקשישים, לגמלאים ולנזקקים. עד שנת 1997 שירת ד"ר ביצור בצה"ל בתפקידי פיקוד שונים והשתחרר בדרגת סגן אלוף. בין התפקידים שמילא בצה"ל: ראש ענף ביצורים, מפקד קורס קציני הנדסה, סגן מפקד חטיבת צנחנים במשמר הנגב ומפקד בית הספר לאב"כ של צה"ל.

BLOG COMMENTS POWERED BY DISQUS