מכתב גלוי לשרה לימור לבנת - כיום חיים בישראל כ - 3.5 מיליון אזרחים שמקורם בתרבויות בהן ניגנו בכלים קלאסיים מזרחיים אלו והם זכאים לשימור מורשתם ותרבותם לצד התרבות האירופאית. השוואת התקציבים הניתנים למוזיקה המזרחית לאלו שניתנים לתזמורות של המוזיקה המערבית הקלאסית היא מתבקשת, וזאת מבלי להביא בחשבון את הצורך ב"העדפה מתקנת" לאחר עשרות שנים של עיוות זועק לשמים בהקצאת המשאבים
גברתי השרה לימור לבנת, אני פונה אליך כמי שמלווה במשך שנים רבות את פעילותה של תזמורת המקאם הישראלי, שהוקמה ונוהלה על ידי איש יקר ובעל תושייה, ד"ר ולדימיר שבריוב, עד להפסקת התקצוב שהביא להקפאה מוחלטת של פעילותה.
הפסקת פעילות התזמורת היא חלק מתהליך האובדן, ומחיקת חלק תרבותי שלא יסולא בפז לתרבות הישראלית, ויש לתקן את העיוות בטרם יהיה מאוחר מדי והידע בנגינה על הכלים אוטנטיים והשילובים ביניהם ירד לטמיון. זאת מאחר שהתזמורת שימרה מוזיקה יהודית מקורית עתיקה, שעם העלייה של המוני יהודים מאותם ארצות לארץ ישראל, כמעט פסקה מלהתקיים.
חברי התזמורת הם הקולות המוסיקליים האחרונים של עם ישראל, מאזורים בהם השתמרו מסורות עתיקות אלה אשר ראשיתם, אנו מניחים, בהגליה של עם ישראל מארצו. לדעת גדולי החוקרים, אם לא נשכיל לשמר אותם ולאפשר להם להתחדש, לא ירחק הזמן שידע רב חשיבות זה ירד לתהום הנשייה מבלי שתהיה אפשרות לשחזרו, כך שבעוד מספר שנים כבר לא יהיה מי שיכיר וידע לנגן על אותם כלים.
כיום, לצער כולנו המוזיקה המזרחית מזוהה עם הרעש המוסיקלי שאין לו כל קשר למוסיקה מזרחית או מוסיקת המקאם. טעות גדולה וגסה לחשוב שזו תרבות אתנית בלבד, ואני רוצה להאמין שזו טעות לא מכוונת, כי אם לא כן, הייתי אומרת שהעניין גובל בפשיעה כלפי תרבות שיש לה שני מיליארד צרכנים בעולם. אכן זוהי אחת מארבע תרבויות קלאסיות עולמיות ואינה נופלת בגודלה וחשיבותה מהתרבות המוסיקלית הקלאסית האירופאית, ויש לה עולם מוזיקלי שלם הסמוי מהעין שאין לו ייצוג במערכת החינוך ובאקדמיה בישראל.
הנה כי כן, בשנת 1996 הקים ד"ר ולדימיר שבריוב, מוסיקאי מומחה למוסיקה מערבית ומזרחית, באונ' בר-אילן, בית ספר למוסיקה שורשית- היא מוסיקת המקאם, וב-1999 הוא הקים את תזמורת המקאם שאיגדה 36 נגנים שניגנו על 18 כלי נגינה מזרחיים קלאסיים ובהם: כלי פריטה: עוד, סאז, טאר וטמבור כלי קשת: קמנשה, ג'ורזה וגיז'אק, כלי נשיפה: ניי דודוק וזורנה, כלי הקשה: דוירה, טומבאק, דרבוקה, טאבלה ודוהול. שמות רוב הכלים שהוזכרו זרים למרבית הציבור בישראל וזו תוצאה ישירה ומצערת של הזנחה רבת שנים את תרבות המוזיקה המזרחית.
כתוצאה מגלי העלייה המבורכים, ישראל הפכה למקום ייחודי בתבל, אשר בו מתקיים מפגש של כל חמשת המסורות הבסיסיות של מוסיקת המקאם: יהודי בוכרה הביאו את המסורת של מרכז אסיה, יהודי קווקז ופרס את המסורת הפרסית,יוצאי עיראק סוריה לבנון ומצרים הביאו את המסורת הערבית הקלאסית, יוצאי מרוקו אלג'יריה תוניסיה ולוב את המסורת האנדלוסית ויוצאי טורקיה וכורדיסטאן את המסורת הטורקית.
כיום חיים בישראל כ - 3.5 מיליון אזרחים שמקורם בתרבויות בהן ניגנו בכלים קלאסיים מזרחיים אלו והם זכאים לשימור מורשתם ותרבותם לצד התרבות האירופאית.
הנגנים, הם מומחים מהיחידים בארץ לכלי נגינה קלאסיים מזרחיים במוסיקת המקאם, וחלקם בוגרים של בית-הספר למוסיקה שורשית, נפגשו לחזרות בימי שישי על חשבון זמנם הפרטי ובלי לקבל שכר. והתקציב הזעום שימש להחזקת המקום. לאחר שגם תקציב זה הופסק באבחת גרזן, התזמורת פוזרה והנגנים נשלחו לבתיהם.
בקרב צעירים ומבוגרים יש כמיהה עזה לסגנון שונה של מוזיקה ותעיד על כך הנהירה למוזיקות עתיקות ו"מוזיקת עולם" מעמים וארצות רחוקות. טוב יעשה משרד התרבות אם יסייע במתן מענה לצורך זה אצלנו במדינה, כי זהו בהחלט המקרה ש"יש נביא בעירו", אך קולו של הנביא לא נשמע למרבה הצער.
בניסיון להציל את התזמורת ניסינו להתארגן ולגייס תרומות מגורמים שונים, אך עד כה ללא הצלחה. אני סבורה שאין זה מכובד שנגנים יאלצו לשחר על הפתחים כדי לגייס תרומות. אנו סוברים שכפי שהתזמורות הקלאסיות המערביות זוכות לתמיכה נכבדת ובצדק, כך מוזיקת המקאם המייצגת את תרבותם של למעלה ממחצית העם היושב בארץ זכאית לסיוע ממשרדך בזכות ולא בחסד.
רק לשם השוואה, התזמורת האנדלוסית נהנית מתקציב של 2.5 מיליון שקל בשנה, וטוב שכך. לתזמורת המקאם הוקצו 10-20 אלף שקל לשנה, סכום מגוחך לכל הדעות ואשר קרוב למחציתו שימש לאגרות ודמי שירות. ההשוואה זועקת לשמים וגובלת בעלבון.
אני סבורה שהשוואת התקציבים הניתנים למוזיקה המזרחית לאלו שניתנים לתזמורות של המוזיקה המערבית הקלאסית היא מתבקשת, וזאת מבלי להביא בחשבון את הצורך ב"העדפה מתקנת" לאחר עשרות שנים של עיוות זועק לשמים בהקצאת המשאבים.
העלאת נושא מוזיקת המקאם לסדר עדיפות גבוה תאפשר פתיחת מסלולי לימוד לצעירים המעוניינים ללמוד את הנגינה על הכלים המיוחדים וכך לייצר את דור העתיד, שבלעדיו התחום נדון לכליה. כיום מי שרוצים להתמקצע בכלים אלו נאלצים להרחיק למדינות זרות כגון תורכיה ומדינות אחרות, ואין סיבה שכך יהיה.
בכוונתנו לצאת במסע ציבורי על מנת שהתזמורת תזכה להכרה שהיא ראויה לה ואם צריך הנגנים נכונים להגיע עם כליהם ולקיים קונצרט על הדשא מול הכנסת או מול משרד התרבות, מאחר ואין להם כרגע שום אכסניה אחרת להשמיע בה את קולם. אנו תקווה שלא נצטרך להגיע לכך ונוכל לקיים קונצרטים במקומות מכובדים ולהזמין אותך כאורחת הכבוד.
הכותבת היא ד"ר מרים גז-אביגל, מלווה ציבורית של תזמורת המקאם הישראלית
