עג'מי

מסיג הגבול שפלש למגרש בבעלות המדינה שגודלו כ200 מ"ר בשכונת עג'מי ביפו, פינה עצמו מהשטח בעקבות פעולת אכיפה של מפקחי רשות מקרקעי ישראל. הפולש השתלט לאחרונה על המגרש, המיועד לשמש לבנייה למגורים, במטרה להרחיב את חצרו

AJAMI +, Ariela Shavid

أريئي ّ لا شفيد , +عجمي‎‎

בית האמנים ע"ש זריצקי, תל אביב, 4.8.12 - 12.7.12

פתיחה חגיגית, יום ה', 12.7.2012, בשעה 19:30

תערוכתה של האמנית אריאלה שביד "עג'מי +" תוצג בבית האמנים ע"ש זריצקי, בתל- אביב בין התאריכים ה-12.7.2012 ל-4.8.2012.

ביסוד תערוכתה של שביד עומדים שני נושאים מרכזיים, האחד: חפצים ופסולת בניין שאספה על חוף הים ביפו, בקרבת ביתה, אותם צילמה בסטודיו שלה על רקע קטיפה שחורה והשני: חפצים נטושים שהותירו מאחוריהם ערביי יפו, שנמלטו מבתיהם ב-1948. חפצים אלו אספה שביד מבתיהם של תושבים המתגוררים ביפו וצילמה אותם על רקע בד אדום.

בתערוכה יוצגו 11 צילומים בגדלים של 100x70 ס"מ ו-2 צילומים בגודל 100x140 ס"מ.

אוצר התערוכה: צבי טריגר

  

מה מסתתר מאחורי המושג "רכוש נטוש"? איזו היסטוריה אישית ופוליטית חבויה בתוך גרוטאות שנזרקו?

ולאן נעלמים כלי הבית שלנו אחרי שאנחנו מפסיקים להשתמש בהם?

האמנית אריאלה שביד אספה במשך שנים חפצים שמצאו את דרכם ל"הר הזבל" של יפו, ובסדרה של צילומי סטודיו מוקפדים ומהודרים

היא חוקרת באמצעות אובייקטים אלה את העבר המסוכסך של יפו.

התערוכה "עג'מי+" משיבה לחפצים הנטושים את הדרת הכבוד שנגזלה מהם ומעלה באוב את רקמת החיים העדינה של המשפחות היהודיות

והערביות שחיו ביפו בעבר.

אריאלה שביד מתגוררת ביפו כ-40 שנה. דרך דיאלוג צילומי אותו היא מנהלת עם חפצים שהושלכו ל"הר הזבל" ביפו ועם פסולת בניין וחפצים שננטשו ע"י ערביי יפו שנמלטו מבתיהם ב-1948 היא תרה בין שכבות הזמן אחר הקשר בין החפץ לאדם, חוקרת אחר זהות המקום וגבולותיו.

מתוך קטלוג התערוכה "עג'מי +", כותבת אריאלה שביד:

"..מספר שנים אחרי שעברנו לגור ברחוב הדולפין התחילו להגיע המשאיות. הן היו גדושות

בפסולת בניין ורוקנו את תכולתן בחלק הרדוד של חוף הים שבו היינו שוחים. לאט, לאט

מילאו את הים. הים התרחק מן הבתים, לשחות אי אפשר היה. פתאום. אולי בעצם לא כל־כך פתאום נהיה הר. קראנו לו הר הזבל. ואז, אחרי שלושים שנים של הצטברות, החלו לנסוע משאיות בכיוון הפוך לאלו שבאו בשנות השמונים. גם הן היו גדושות גרוטאות, אלא שהן נשאו אותן לכיוון הפוך. הסתבר שהעירייה שמעה לתחינות התושבים ואחרי עשורים רבים של מפגשים, סיורים וועדות הוחלט להפוך את המזבלה לפארק ולחוף רחצה. כשנתיים העפילו

המשאיות מצד הפארק, לפארק מצדו השני, לגבעת יפו, למזבלה אחרת כנראה. האדמה הלכה ונחשפה, חפצים שהיו תחובים ומהודקים מתחת לרגלינו נתגלו לאוויר העולם, והחלו לקיים דיאלוג עם מי שהבחינו שמבחין בהם".... "הדחפורים התחילו להפוך את הר הזבל לגן פורח, ואני התפעמתי אבל גם הרגשתי דחף לקחת חלק משאריות העבר העלובות ולהעניק להן הדרת כבוד אחרונה. כך נולדה התערוכה הזו. המסע בעקבות הגרוטאות שבהר הזבל הדגיש לי גם את העובדה שאי אפשר לגור ביפו ולא להתייחס להיותה עיר ערבית"....

"העבודה הפגישה אותי למעשה עם משפחות יהודיות וערביות שגרו ביפו למעלה ממאה

שנים. למדתי לזהות חפצים שננטשו בעקבות מלחמת העצמאות. גיליתי שכשמתבוננים

בחפצים ניתן להסיק שהמשפחות הערביות שגרו כאן עזבו בבת אחת. בחרתי לצלם חפצים

יומיומיים, לאו דווקא את האקזוטיים. ביניהם פיילה ששימשה לכביסה ולרחיצת תינוקות,

פתיליות, אוסף בולים של ילד, וכברת אלומיניום פשוטה. לא התאפקתי מלצלם מכתש

נחושת שננטש על ידי בעליו הערבים. מכתש כזה היה לאביזר קישוטי בהרבה בתים יהודים בישראל ".

"כשהייתי בשלבי סיום של העבודה על התערוכה הבנתי משהו. בתור ילדה שמעתי פעמים רבות את המושג "רכוש נטוש". צירוף המילים הזה היה באוויר. אבל רק היום אני מרגישה לראשונה שאני מבינה את משמעותן ומה עומד מאחוריהן".

מתוך קטלוג התערוכה, כותב צבי טריגר:

"יש בערים פינות כאלה, מכוערות בצורה כל־כך מטופשת, שכמעט תמיד אתה שם לבדך",

כתב סלין ב"מסע אל קצה הלילה"; הר הזבל לשעבר, "מדרון יפו" בשמו החדש, היה כנראה

אחת מהפינות האלה: מכוער ומשרה בדידות. ה"מדרון" הזה שהיום הוא פארק, ויש כאלה

שהוא משרה עליהם בדידות לא פחות מאשר הפינות המכוערות של סלין, התחיל את חייו

כמזבלה של פסולת בניין. הוא זה שנתן לאריאלה שביד את הדברים והיא זו שהוציאה אותם

מהקשרם האשפתי והעמידה אותם לפני מצלמתה, לצילומי דיוקנאות חגיגיים ואפלים".

אריאלה שביד

אריאלה שביד היא אמנית ותיקה בשדה האמנות הישראלי ותושבת יפו מזה שנים רבות. שביד זכתה להכרה, כבר בראשית דרכה, הן כצלמת אופנה והן בזכות צילומי הדיוקנאות שלה, בהם תיעדה אמנים ישראלים מרכזיים (כמו יוסף זריצקי, אריה ארוך, לאה ניקל ואחרים).

במשך השנים הוצגו דיוקנאות אלה פעמים רבות במגוון הקשרים והם ממשיכים להופיע עד היום בקטלוגים שונים לאמנות ובעיתונות. בשנות ה-90, אחרי שהשלימה מסלול הדרכה במכון אדלר, בחרה שביד להעמיק את התפתחותה גם בכיוון הפסיכולוגי-חברתי, כיוון שהייתה לו, בדיעבד, השפעה מכרעת על האמנות שלה. לכן רכשה תואר בעבודה סוציאלית ואף עבדה בתחום. השילוב בין התחומים היצירה האמנותית בצד העצמת המודעות החברתית הניב מספר פרויקטים קהילתיים מרגשים, ביניהם סדנאות צילום משותפות לילדים מבתי ספר דתיים וחילוניים; סדנת צילום משותפת לנשים עולות חדשות וילידות הארץ; ופרויקט צילום למשפחות עם ילדים בסיכון. גולת הכותרת של אותה תקופה, בה התגבשה זהותה האמנותית-אתית של שביד, הייתה תערוכת היחיד שלה במוזיאון ישראל 'היופי הוא הבטחה לאושר' (1996).

עבודתה של אריאלה שביד אינה מקובעת בטכניקה אחת ובאופן ביטוי אחיד. היא נועזת בגישתה ומתנסה באופני ביטוי שונים. בתערוכתה 'מכתב למערכת' עיבדה צילומי עיתונות עם דיוקנאות עצמיים לכדי אמירה פוליטית נוקבת. בתערוכתה 'האדום האדום' (בשיתוף עם האמנית ריבי ברגר) הציגה עבודות תלת מממדיות וסרט וידיאו.

בימים אלו היא עובדת על סדרה של צילומים עירוניים עליהם היא מציירת בצבעי אקריל ובמקביל מכינה ספר של טקסטים וצילומים אינטימיים.

באופן טבעי משקפת תערוכה זו גם את המשך חיפושה של שביד אחר ביטוי אמנותי להכרה הפוליטית-נפשית-חברתית של האמנית.

תערוכות יחיד

2012 יולי 2012 תערוכת יחיד "עג'מי +", בית האמנים ע"ש זריצקי בתל אביב.

2011 ספטמבר. תערוכה בשיתוף האמנית ריבי ברגר, גלריה N&N נלי אמן, תל אב "המתוקהמתוק הזה.

2007 גלריית אום אל פאחם, "מכתב למערכת".

2006 חלון אמנות נוגה היקרה, יפו, "מכתב למערכת".

1996 מוזיאון ישראל, ירושלים, "היופי הוא הבטחה לאושר".

1996 תערוכה מטעם משרד החוץ, איסטנבול, "היופי הוא הבטחה לאושר".

1996 גלריה PASSAGE DE RETS, פריז, "היופי הוא הבטחה לאושר".

מבחר תערוכות קבוצתיות

2009 תערוכה קבוצתית, בשיתוף עם ריבי ברגר, מרכז עמיעד יפו, "ליגה 2009"

2007 המוזיאון הפתוח לצילום, תל-חי, "מבעד לחפץ"

2007 גלריה מנשר, תל אביב, "מעשה מדינה"

2007 בית האמנים , תל-אביב, "גן פתוח"

2005 גלריה הסדנה לאמנות, יבנה, "קבר רחל בראי הדורות"

2004 EXIT ART GALLERY , ניו-יורק

2004 CURRENT VISIONS, ניו- יורק

INSIDE ISRAEL: CONTEMPORARY PHOTOGRAPHY" "

2000 מוזיאון העיר חיפה, "בין ההר לים"

2000-2001 בית האמנים ,תל-אביב בשיתוף עם "אמנות לעם", "חולון- בת ים"

1998 מוזיאון תל אביב לאמנות, במבט ישיר.

לתערוכה הופק קטלוג דיגיטלי צרוב על דיסק, המכיל טקסטים מאת אריאלה שביד ושני ילדיה: עמליה ועידו רוזנבלום והאוצר: צבי טריגר.

התערוכה התאפשרה אודות לסיועם של: קרן יהושע רבינוביץ' לאמנויות, תל אביב, והמחלקה לאמנויות, אגף התרבות והאמנויות, עירית תל אביב-יפו.

התערוכה "עג'מי +" תוצג בבית האמנים ע"ש זריצקי, רח' אלחריזי 9, תל אביב,

טל': 03-5246685, בין התאריכים: 12.7.12- 4.8.12

שעות הביקור:

ימים ב'-ה': 10:00-13:00, 17:00-19:00, יום ו': 10:00-13:00, שבת 11:00-14:00

  

פרטים נוספים על התערוכה ניתן למצוא באתר קריסטל אמנות ותקשורת:

http://tinyurl.com/7wzumhw

  

נשיאת בית המשפט העליון השופטת דורית בייניש ביקשה היום (רביעי) מהאגודה לזכויות האזרח וקבוצה מערביי יפו, למשוך את העתירה לבג"ץ שהגישו נגד זכייתה במכרז של חברת "באמונה", להקמת פרויקט דיור ליהודים בלבד במרכז יפו. בחודש מאי 2009 הכריז מנהל מקרקעי ישראל על זכיית חברת "באמונה – דיור לציבור הדתי לאומי" במכרז לרכישת אדמת שוק האתרוג הנמצאת בלב שכונת עג'מי. "באמונה" הצהירה על כוונתה להמשיך ולהקים שכונות לציבור הדתי-לאומי בכל רחבי הארץ, ולשם כך היא מגייסת משקיעים בימים אלו

הבוקר הוגש לבית המשפט העליון ערעור מטעמם של תושבי יפו, יהודים וערבים, יחד עם האגודה לזכויות האזרח, עמותת "במקום" ורבנים לזכויות האדם, במטרה לעצור את פרויקט הדיור הסלקטיבי, לדתיים לאומיים בלבד, שמקימה חברת "באמונה" בלב השכונה. כזכור, ב- 10 בפברואר דחה שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, יהודה זפט, את העתירה נגד החכרת אדמה ציבורית לצורך פרויקט הדיור המפלה, לאחר שסירב לבקשות העותרים לפסול את עצמו מלדון בתיק. בערעור שהוגש היום, כותב עו"ד גיל גן-מור מהאגודה לזכויות האזרח, כי השופט זפט טעה כשהתעלם מפסיקה ארוכת שנים של בית המשפט העליון, שהגבילה מכירת קרקעות ציבוריות ליזמים פרטיים שנקטו בהפליה פסולה.