הילד הקטן שלי ספר עגורים בקול רם עד מאה ושלושים ואז ויתר, כי הם המשיכו להגיע. עמדנו על סוללת עפר באגמון החולה בשש ורבע בבוקר, קפואים, עם קפה בכוסות נייר, והשמים מעלינו היו פשוט מלאים. זה היה אחד מאותם רגעים נדירים שבהם ילדים בני שבע ואחת עשרה שותקים באותו זמן.
