שום דבר לא הכין אותי לקראת היום בו נכנס גיא שלי ל"בית של לוני, מיכל ומואין" כפי שהוא קורא לבית בינוב. לא השתתפות בשתי מלחמות ולא שכיבה במארבים, לא התקפות טילים מכל סוג ולא "קרבות" מסוג אחר: כלכלי, פוליטי ואישי. מבחינתי היה זה רגע דרמטי, שגם כשאמי נפטרה או כשחמי האהוב הלך לעולמו לא חשתי את התחושות שבהן אני רוצה לשתף אתכם
מספר פעמים נאלצתי להיות מנפצת התדמית. אותה תדמית טהורה וזכה שלנו – ההורים לילדים עם צרכים מיוחדים ושל ילדינו. כל המשלים הסיניים העתיקים (ותמיד מדובר בסינים עתיקים) גורמים לאנשים לחשוב שחיינו מלאים בהוד והדר, הילה מעטרת את ראשנו ואנו מרחפים מעל פני הקרקע כשארשת אצילות על פנינו
