שום דבר לא הכין אותי לקראת היום בו נכנס גיא שלי ל"בית של לוני, מיכל ומואין" כפי שהוא קורא לבית בינוב. לא השתתפות בשתי מלחמות ולא שכיבה במארבים, לא התקפות טילים מכל סוג ולא "קרבות" מסוג אחר: כלכלי, פוליטי ואישי. מבחינתי היה זה רגע דרמטי, שגם כשאמי נפטרה או כשחמי האהוב הלך לעולמו לא חשתי את התחושות שבהן אני רוצה לשתף אתכם
