למדינה אין זכות לכפות על אמנים להופיע באריאל. יש לה הזכות המלאה שלא לחלק להם מכספי הציבור. כאשר עובד מסרב לבצע את תפקידו משיקולים פוליטיים, ואין זה משנה אם צודקים או לא, הוא אינו יכול לצפות שמי שמשלם את שכרו ימנע מאותם שיקולים פוליטיים. אי אפשר לערבב בין פוליטיקה ואומנות מחד ולדרוש שיופרדו זו מזו מאידך

כלים

omer_gertel

אבא גוריו, גיבורו האומלל של ספרו של בלזאק, יכול היה לחיות בנוחות כלכלית אף שלא היה עשיר מופלג. אלא שהוא נעשק תדיר על ידי בנותיו, אשר ראו בו ארנק מהלך ותו לא ולא חדלו ליטול מכספו ללא נקיפות מצפון או מתן דין וחשבון. גוריו המסכן הוסיף לתת עוד ועוד, עד מותו, מבלי שתהיה לו כל שליטה על השימוש בכספו ומבלי שיקבל דבר בעדו.

נזכרתי בגוריו בעקבות הוטו שהטילו אמנים ישראליים על הופעה באריאל. לא ההחלטה עצמה היא שהזכירה לי אותו. זכותו של כל אמן להחליט היכן הוא מוכן להופיע ועל אילו במות כף רגלו לא תדרוך. מבחינה זו, החלטת האמנים שלא להופיע מחוץ לגבולותיה הריבוניים של מדינת ישראל היא לגיטימית לגמרי. אפשר להסכים עם האמנים או לבקר אותם, אך זכותם לפעול כפי שפעלו אינה מוטלת בספק. אלא שמן הרגע בו הועלתה האפשרות לפגוע בתקצוב שמעניקה המדינה לתיאטראות שיניחו לחרם להתקיים כסדרו, הזכירו לי התגובות (השגרתיות למדי) שבלזאק, בלא ידיעתו, כתב בעצם אלגוריה על מדינת ישראל.

זה קורה אחת לזמן מה, במחזוריות קבועה. גוף כלשהו הנתמך על ידי המדינה נוקט פעולה פוליטית חד משמעית שמרגיזה מישהו. בתגובה מעלים מתנגדי הפעולה, מהממשלה ומחוצה לה, את האפשרות להפסיק את התמיכה הממשלתית באותו גוף. אפשרות זו נענית מיד בהכתרת המשטר כ"לא דמוקרטי" במקרה העדין, וכ"פאשיסטי" במקרה המקובל. המהדרין אינם מחכים אפילו שתעלה הצעה קונקרטית לחדול להזרים כספים. די בכך שיוצע כי מנגנון ציבורי כלשהו יפעיל ביקורת על אופן הפעולה של הגוף המסובסד (כמו במקרה האוניברסיטאות), ומיד השד הפאשיסטי משולח.

ברור ומוסכם כי מדינה דמוקרטית תקינה אינה פוגעת בזכויותיהם של אזרחים אשר הביעו דעה המנוגדת לעמדת השלטון. על כך אין כל ויכוח. אלא שהממהרים כל כך להוקיע את המדינה כל אימת שהיא מבקשת לקפוץ את ידה מתעלמים משתי נקודות קריטיות.

ראשית, קבלת תקציבים מהמדינה איננה זכות, אלא פריווילגיה. המדינה אינה חייבת במימונם של ארגונים שונים ומשונים, בוודאי לא כאלה אשר אינם מספקים צרכים בסיסיים של כלל האוכלוסייה אלא צרכי מותרות של חלק מצומצם ממנה. שלילת התקצוב הממשלתי היא מניעת פריווילגיה, לא פגיעה בזכות יסוד דמוקרטית.

שנית, בקרה על השימוש שנעשה בכספי ציבור איננה זכות יתר שהמדינה נוטלת לעצמה, אלא חובתה. אפשר להתווכח על אופי הבקרה, אך לא על הלגיטימיות של עצם קיומה. אבא גוריו יכול לחלק את כספו הפרטי למי שיחפוץ ומבלי שמישהו ידע לאן הולך הכסף ואיזה שימוש נעשה בו. למי שמנהל כספי ציבור אין את הפריווילגיה הזו. מדינה אינה אמורה להיות כספומט שמוציאים ממנו כסף בלי חשבון וללא ביקורת. זה הכסף שלי ושלך. מותר לנו, דרך נציגינו הנבחרים, לשאול מה קורה עם הכסף הזה. במידה והתשובות שנקבל לא יספקו אותנו, מותר לנו גם, דרך אותם נציגים, לדרוש שהכסף יופנה למקומות אחרים.

למדינה אין זכות לכפות על אמנים להופיע באריאל. יש לה הזכות המלאה שלא לחלק להם מכספי הציבור. כאשר עובד מסרב לבצע את תפקידו משיקולים פוליטיים, ואין זה משנה אם צודקים או לא, הוא אינו יכול לצפות שמי שמשלם את שכרו ימנע מאותם שיקולים פוליטיים. אי אפשר לערבב בין פוליטיקה ואומנות מחד ולדרוש שיופרדו זו מזו מאידך. אי אפשר גם לצפות מהמדינה להתנהל כמו קשיש פריזאי שמת עלוב וחסר כל, כאשר כל אותם שידעו כה יפה לקחת ממנו אינם טורחים אף לחלוק לו כבוד אחרון.

הכותב הוא עומר גרטל

BLOG COMMENTS POWERED BY DISQUS