מקרי רצח בהם מחליטה אם ליטול את חיי ילדיה, נתפסים בעיני החברה כהתנהלות קיצונית שאינה יכולה לשקף התנהגות בני אנוש, מעוררים שאלות קשות ומעלים חרדות הנוגעים לעתיד בטחון ילדינו. שאלות שונות עולות. אולי האם לא חשבה לרצוח את ילדיה והיה מדובר במעין הבזק שגעון מסחרר?
הסיבה לכך שרשויות הרווחה זוכות לביקורות קשות לאחר מקרי רצח בתוך המשפחה, נובעת מהעובדה שאנו תמיד מנסים להיאחז בגורמים חיצוניים כדי להדחיק תחושות חרדה בסיסיות שנוצרות בקרבנו. מקרי אלימות קיצוניים שבהם אם רוצחת את ילדיה אלו הן התנהגויות שהנפש שלנו כבני אנוש מתקשה לעכל.
העוגנים שבהם אנו נאחזים כדי לטשטש את זוועות הרצח באים לידי ביטוי בהעברת האשם לרפיון ידם של גורמי הרווחה השונים, של מערכת הבריאות, המשטרה ובתי המשפט. חוכמת "חדר המדרגות" שאותה אנו חשים לאחר מעשי אלימות קיצוניים בלתי נתפסים, משמשת אותנו כמטריית הגנה פסיכולוגית שנוטעת בנו תחושות "בדיעבד" שאכן ניתן היה למנוע את אותו מעשה מפלצתי.
כחברה מסורתית אנו נתלים בכל מחיר ב"מיתוס אהבת האם" לפיו אמהות תמיד תמיד אוהבות ורק אוהבות את ילדיהן. בניגוד לבעלים אלימים, מכים ואף רוצחים, קשה לנו לקבל את העובדה כי אם יכולה להפקיר או לרצוח את ילדיה. הצורך שלנו כחברה הוא לקטלג את אותן אמהות כחולות נפש וככאלו שאינן שפויות בדעתן.
לכן, באופן שאינו מפתיע מעידה הסטטיסטיקה כי % 95 מהאמהות שרוצחות את ילדיהן בארה"ב מוגדרות כלא אחראיות על מעשיהן ומגיעות לבתי חולים לחולי נפש במקום לבתי הכלא, לעומת מרבית האבות שרצחו את ילדיהם ואשר מוצאים את עצמם בסוף הדרך כאסירים בבתי כלא.
המשמעות של נתון זה הנו שעבורנו כחברה אב שרצח את ילדיו הנו לרוב עבריין ופושע קר רוח, לעומת אם שרצחה את ילדיה ונתפשת בהכרח כלא שפויה, שהרי אין דבר טהור, בלתי תלוי ומובן יותר מאהבת אם.
מחקרים מדעיים מזימים את התפישה הזו והעובדה היא כי מרבית מקרי האלימות נעשים על ידי אנשים שאינם מאובחנים כחולי נפש. הורים רבים הסובלים ממחלות נפש שונות נמצאים מאוזנים תרופתית והינם בעלי מסוגלות הורית.
כמי שהדריך בשירות למען הילד (הגוף שאחראי בארץ על הוצאת ילדים לאימוץ), חשוב לי להדגיש שהוצאת ילד מבית הוריו משמעותה פעמים רבות הכנסתו למסלול חיים קשה של שהיה במשפחות אומנה, פנימיות ומקלטי חרום, שלעיתים מביאה לתוצאה הפוכה שבה הנער ניזוק ריגשית בצורה קשה, אפילו אם המסגרת אליה הופנה הנה מסגרת מקצועית, חמה ותומכת . כי הרי אין תחליף לאהבת הורה ולבית ההורים.
לכן, ההחלטה להוציא ילד מבית הוריו היא קשה מנשוא וכוללת בחובה תהליך ארוך ומורכב שנמדד ונבחן בצורה מעמיקה ומתמשכת על ידי גורמי הרווחה והגורמים המשפטיים לאורך תקופה ארוכה. שופטים בבתי משפט לענייני משפחה לא ממהרים להוציא ילדים מבית הוריהם אלא במקרים קיצוניים מאוד. לא מדובר פה בהליך משפטי רגיל, אלא בסוג מסויים של משפט שלמה שבו עוקרים לצמיתות ילד מחיק הוריו. פעמים רבות מתקשים השופטים בבתי המשפט לקבל את המלצת הרשויות ומחליטים בניגוד להמלצת גורמי הרווחה להשאירו בבית הוריו שבו הוא סובל מאלימות.
הצלע השלישית הן אותן עובדות סוציאליות שהביעו חוות דעת מקצועית במהלך הדיון להוצאת הילד מבית הוריו ויוצאות לעיתים ללא הגנה ובחשש מפגיעה מצד ההורים שמחכים בזעם להחלטת בית המשפט. בציר ההחלטה שבין הוצאת הילד מבית הוריו למשפחות אומנות אנו נעים על ציר החלטה שבין הרע הנסבל לבלתי נסבל.
לכן, כל דיון ציבורי בעקבות מקרים כמו המקרה המזעזע שקרה ברעננה, אשר כולל הגדרות מוחלטות של טוב ורע, נכון ולא נכון, שבסופן אצבע מאשימה חד משמעית לעובדי הרווחה, לרשויות, למשטרה ולבתי המשפט, מתעלם מאופיו המורכב, הסבוך והרב פנים של הליווי והטיפול הנפשי במשפחות שבהם יש קריסה הורית.
הכותב, עומר לנס, הוא דוקטור לעבודה סוציאלית ומרצה בכיר במרכז להכשרת מטפלים בהבעה ויצירה בסמינר הקיבוצים
