איזה ספר אתה צריך, שואלת אותי המוכרת בחנות הספרים השכונתית, מאלה שכמעט כבר נעלמו לגמרי בלחץ הרשתות הגדולות עם מבצעי השיווק, שלא מותירים פרוטה למי שיצר את הספרים שאנחנו כל כך אוהבים. המוכרת, שהיא גם אחת מבעלי החנות, ממליצה מידיעה וממליצה מאהבה וממליצה מהיכרות עם הלקוחות, ולא לפי הבונוס שמקבלים המוכרים ברשתות הגדולות אם הם מצליחים למכור ספר מההוצאה "הנכונה" - לפי הנחיות מנהל השיווק כמובן. אני פוגש בה ובשותפתה כמעט כל שבוע, כבר שנים.
אז איזה ספר אתה צריך? היא שואלת ומתכוונת בעצם למשבצת הפנאי אליה מיועד הספר: יש ספרי טיסה, ויש ספרים שלוקחים לטיול, או כאלה שמפנים עבורם סופשבוע שלם. ויש עוד קטגוריית זמן נדירה: הספרים שנשארים. ספרים שחוזרים אליהם שוב ושוב, ובכל פעם מגלים משהו חדש ונהנים אפילו יותר. אין לי באמת הרבה ספרים כאלה. ספרים שהולכים אתך, ומתבגרים אתך, ומשאירים בך חותם. אני מביט עכשיו בבית על המדפים, מקיר לקיר, מחדר לחדר. אל כמה ספרים חזרתי למסע שני או שלישי? אז זהו, שבחנות הספרים השכונתית הזו, רוב הספרים הם מהנשארים. כאן לא עומדים עליהם עם סטופר וקוצבים את חיי המדף שלהם בימים ושבועות. הם נשארים. כי הם טובים. תמיד.
לפני כעשור, באחת מגיחות המולדת במהלך שליחות בארה"ב, נכנסתי אצלה. אז אתה רוצה את הספר הזה, אמרה והניחה לי ביד את "האמן ומרגריטה". זה לא השטן במוסקבה? שאלתי בזוכרי את הספר החביב כל כך של בולגקוב בהוצאת עם עובד, שאליו חזרתי גם חזרתי במהלך השנים. עזוב, אמרה. זה הדבר האמיתי: הנוסח המלא והלא מצונזר שיצא לאור רק עם קריסת ברית המועצות.
פטר קריקסונוב הפליא בתירגום, יהודה מלצר ו"ידיעות אחרונות" הוציאו לאור בסידרת "פרוזה" ועשו עבודה למופת, והספר נשאר, כל כך נשאר, עד שכל קריאה בו היא כמעט כמו קריאה ראשונה. מצחיק עד דמעות, וגם ציני ואירוני ועצוב, ומחכים ומתוחכם, ועוצמתי כל כך – הכל יש בו. לו רק יכולתי לקרוא אותו בשפת המקור שלו, ברוסית...
הרומנים הרוסיים הם הז'אנר הספרותי האהוב עלי ביותר. "האמן ומרגריטה" הוא הרומן הרוסי הגדול מכולם, דווקא משום שהוא שונה מהרומן הרוסי הקלאסי. בעצם הוא לא ספר קונבנציונלי משום בחינה. יש בו כמה רבדי עלילה וכמה מישורי זמן, שזורים אלה באלה בדרך ייחודית, שכמעט אין לה מקבילה ספרותית. קשה להשוות את הספר הזה לאיזשהו ספר אחר והוא בעצם ז'אנר בפני עצמו, ז'אנר של ספר אחד. יחיד ומיוחד. ומרגע שלקחת אותו ליד, אי אפשר לעזוב אותו.
לפני כמה שבועות נתקלתי בירושלים בקבוצת תיירים מרוסיה. לכל אחד היה ספר ביד. התעניינתי. זה לא היה התנ"ך או הברית החדשה. זה היה בולגקוב. מה למוסקבאי הזה ולירושלים? מי שטרם קרא, מוזמן לגלות בעצמו.
הכותב הוא ח"כ ניצן הורוביץ (מרצ)
