אשר על כן, וויתרתי על הרעיון והחלטתי שאם אדבר "מהראש", דבריי עוד עשויים לשאת חן בעיניו (אם כמובן הוא יודע מה קורה אצלנו ביום בזה). אמרתי לעצמי שממילא יימצאו גם בלעדיי, רבים וטובים, שיתחרו ביניהם מי ימנה יותר סגולות טרומיות שלו, ומי ישחיל יותר פעמים בנאומו, את צירוף המלים "מורשת רבין".
אני לכשעצמי, מודה ומתוודה שאינני יודע מהי מורשת זו. אם כוונת המהללים לשבח את אומץ לבו של מנהיג שלא נרתע מללכת אחר צו לבו, כי אז יהא חלקי עימהם. אבל אם כוונתם לתוכן הדברים ולא לצורתם, כי אז יש בעיה בהבנתה. גם היום, חמש עשרה שנה אחרי הרצח המתועב, איש לא הצליח לשים על אותה נוסחת קסמים, שהיא ורק היא, תביא מזור לאזור השסוע. איש אינו יודע באמת, מהו הפתרון האחד שאין בלתו, שיהיה גם רצוי, גם ראוי, וגם אפשרי. עובדה היא שהוויכוח על כך ממשיך להתנהל, אפילו שאלה שאז עמדו מנגד והיום מחזיקים את ההגה, מנבאים באותה רוח בה ניבא יצחק רבין זכרו לברכה.
למזלנו, הוויכוח היום מתנהל "על אש קטנה", בניגוד לאותם ימים קודרים בהם הוא התנהל במלא עוזו. אז הוא היה חריף, יצרי, מתלהם, לוהט ומלהיט, עד כדי כך מלהיט עד כפסע היה בינו לבין מלחמת אחים של ממש. אמנם מלחמת אחים לא הייתה, אבל טרגדיה נוראה קרתה: ראש ממשלה בישראל נרצח ודמוקרטיה גאה שכבה שותתת דם ליד גופתו הדוממת. לפני שקרה לנו מה שקרה, היינו גאים בדמוקרטיה שלנו. אמרנו אז בגאווה בלתי מוסתרת, "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". היינו בטוחים שהיא חזקה וש"אצלנו זה לא יכול לקרות", ושאנחנו יכולים להתמודד גם בשעות משבר, כששאלות הרות גורל עומדות לפתחנו. טעינו. לא רק ש"אצלנו זה יכול לקרות", אצלנו זה קרה.
עד שזה קרה, חשבנו שהדמוקרטיה היא דבר מובן מאליו. בדמוקרטיה מובנת מאליה, אין כל פסול בכך שאנשים בעלי השקפות עולם מנוגדות, יפרשו את אותה מציאות באופנים שונים, ואף יגיעו למסקנות מנוגדות. גם אם הוויכוח נוקב ולעתים מתלהם, אין בכך פסול כל עוד הגבול בין הניסיון לשכנע את מתנגדיך בצדקת אמונתך לבין כפייתה על הרוב, ברור לכל. המציאות המרה טפחה על פנינו, והוכיחה לנו שהגבול הזה, לא היה ברור לכולם באותם ימים איומים. קמו אז מסיתים והרימו ראש, רבו ההוזים וההזויים שהסיתו והדיחו, צצו כפטריות אחר הגשם "שליחי אלוהים" מטעם עצמם שליבו אש זרה בתוך העם. הם אמרו "ייהרג ובל יעבור" כי זה צו אלוהי, ואם אלוהים בכבודו ובעצמו רוצה בכך, כי אז ברור שיימצא המנוול שירצה להיכנס לתוך דפי היסטוריה כמי שמילא אחר "הצו האלוהי". וכל השאר הרי הוא חרוט לדיראון עולם על מצחנו. אותה דמוקרטיה גאה, זו "היחידה במזרח התיכון", ספגה מהלומה נוראה, וכולנו ניצבנו מולה, מבוישים והלומי רעם.
רבים מדברים על "מורשת רבין" מבלי שידעו להגדיר מהי אותה מורשת. רבין עצמו היה איש דגול ופועלו למען העם והמדינה ממלא דפים רבים בתולדותיה של האומה המתחדשת. על כך אין עוררין, ואם יש הרי הם מעטים וזניחים. בשלב האחרון של חייו (שלצערנו נקטעו באבם(, הוא הגיע למסקנה שבלי "פשרות מכאיבות", לא יבוא שלום על הארץ. מובן שזו הייתה עמדה לגיטימית, ולא זו בלבד: נדמה היה אז שעמדתו מקובלת על רובו של העם. על רובו אבל על כולו. מי שזקוק היה להוכחה קיבל אותה בדמותו של ביבי ( "ביבי טוב ליהודים") שעלה לשלטון חודשים ספורים אחרי הרצח הנתעב. נאמר אם כן, שמול עמדתו הלגיטימית של רבין, ניצבה באותם הימים עמדה הפוכה. מיותר לאמר שגם עמדה מנוגדת זו הייתה לגיטימית. במשטר דמוקרטי, מותר לחשוב אחרת מאשר ראש ממשלה, מותר למיעוט לחשוב אחרת מהרוב, מותר למיעוט לחשוב שהרוב טועה, ומותר לו להיאבק על עמדתו כך שהיא תהפוך לעמדת רוב, במיוחד כשמדובר בשאלות הרות גורל.
כאלה היו פני הדברים באותם ימים: שני מחנות עמדו משני צדי המתרס, כל אחד ו"הצדק" שלו. דמוקרטיה ראויה יודעת לטפל במצבים בהם עומד "צדק" מול "צדק". העיקרון שלה פשוט בתכלית הפשטות: הרוב יכריע, ומיניה וביה, המיעוט מתחייב לקבל עליו את הדין. הוא מתחייב לקבל את דין הרוב, גם אם הוא חושב שהרוב טועה. ארחיק לכת ואומר, הוא מתחייב לקבל את הדין גם אם הרוב באמת טועה. תשאלו מדוע המיעוט צריך לנהוג כך? כי יש לו אינטרס מובהק לנהוג כך. שהרי "לא לעולם חוסן", והרוב של אתמול יכול להיות המיעוט של מחר, וכאשר זה יקרה (ואכן זה קרה), המיעוט של היום יצא הפסדו בשכרו. זה פשוט, זה הגיוני, וזה הוגן.
אלא מה שכל כך פשוט וכל כך הגיוני, לא היה מקובל על המיעוט דאז. לפחות לא על חלקים לא מבוטלים ממנו. רבים ורעים ממנו זעקו, אמרו "ייקוב הדין את ההר". הם השמיצו, הדיחו, המרידו, הסיתו, ליבו אש זרה עד שהייתה לשלהבת גדולה. את התוצאה אנו חשים עד עצם היום הזה, וחוששני שגם כשיחלפו דורות, לא נירפא לחלוטין מהמהלומה שספגנו. זו הסיבה שבגללה אנו מצווים לקיים מידי שנה את "יום הזיכרון". לא רק כדי להזיל דמעה ולשיר בקול נוגה "הוי קברניט רב חובל". יום הזיכרון איננו "יום אזכרה" לנרצח ואיננו "נחלה משפחתית". כל הדמעות שבעולם שנזיל על האיש היקר לא יצליחו למחות את הכתם שדבק בכולנו. רבין האיש הוא של משפחתו ושל יקיריו ומוקיריו. רבין ראש הממשלה, הוא של כולנו, ימין שמאל ומרכז. יותר ממה שהוא מוקדש לרבין האיש (ולרעייתו המנוחה), הוא מוקדש לנו, לכולנו. במקום שירים נוגים, הבו לנו דיונים נוקבים.
רק כך נוכל אולי להנחיל לדורות הבאים ("שלא הכירו את יצחק") את התחושה הממשית ש"יום הזיכרון" נוגע להם, נוגע בהם, בהם בבניהם, ובבני בניהם אחריהם. רק כך נוכל לאחות את הסדקים שנפערו בדמוקרטיה שלנו ולשוב להיות גאים בה. רק כך נוכל לפתח את הנוגדנים שיעמדו לנו בעת משבר (והרי נכונו לנו עוד לא מעט משברים). הדור הצעיר חייב להבין שהדמוקרטיה איננה דבר מובן מאליו. היא שברירית ועדינה. היא משולה לפסל חרסינה עליו צריך לשמור מכל משמר. היא דומה לעולל קטן עליו צריך לגונן כמו שאנו מגוננים על בבת עינינו. כך, עד שהיא תצמח ותכה שורש. כי רק כך היא תוכל לגונן עלינו בשעת צרה. בעיניי, קיומה של דמוקרטיה ראויה, אף כי איננה ערובה להמשך קיומנו כמדינה ריבונית, היא תנאי הכרחי שבלעדיו יקרה אחת מהשתיים: או שנחדל להתקיים כמדינה, או שנחדל להתקיים כמדינה ראויה. בעיניי זה היינו הך.
