בשעה שהכנסת פותחת היום את דיוניה, מסתיים והולך בכרמל טקס האזכרה ל- 44 הנספים ב"אסון הכרמל". 44 איש ואישה אלה שנפלו באותו יום הם האחים שלנו. הם קרובים אלינו בשמותיהם, במקומות מגוריהם, בחינוך שקיבלו. כשאתה רואה את הרשימה, גם אם אינך מכיר אותם, אתה מכיר אותם. הם נפלו על משמרתם בדרך הטיפוסית במדינת ישראל – מחדל מתמשך מממשלה לממשלה שהוטל לבסוף על מפתנה של הממשלה הזאת. מותם מלמד אותם כי בישראל של 2011 אין ממשלה אבל יש שרים רבים, אין אחריות אבל יש בעלי בית רבים, והאזרח, חייל, עובד המדינה, הפעיל החברתי נושאים על גבם את המבנה הרעוע הזה
רציתי לדבר היום על האחים שלנו. על עוד אחים במדינת ישראל, שכל אחד במקומו, וכל אחד בתפקידו, מוכיח לנו שיש עדיין תקווה ושהציבור הזה ראוי לממשלה אחרת, טובה יותר.
חשבתי הבוקר על עו"ד יואב ללום. עוד אח שלנו. יואב ללום מנהל באופן עקבי ועקשני מאבק על רישום בנות במגזר החרדי, מאז נדחתה בקשתו לרשום את בתו לכיתה א' בבית הספר בית יעקב בשכונת גבעת שאול בירושלים.
מנהלת בית הספר טענה אז כי אם המשפחה לא עמדה בגדרי הצניעות הנדרשים על פי תקנון בית הספר. אולם דעתו של ללום שונה. הוא גרס כי בתו נדחתה מפני מוצאה המזרחי. כך הגיש את מה שקרוי היום "בג"ץ עמנואל", שבו זכה, ואח"כ העמותה שהקים, שמה נוער כהלכה, קיבלה פרס על פעילותה למען שוויון בחינוך.
כלפי יואב ללום הופעלו לחצים כבדים. הרב עובדיה יוסף אמר: אלו הפונים לערכאות כאילו הרימו יד בתורת משה, הנם מחרפים ומגדפים כלפי מעלה ואין להם חלק בעולם הבא. בימים האחרונים שב ללום ופנה לבג"ץ, הפעם נגד שיטת המכסות שמנהיגים הסמינרים ואשר במרכזה עומד הרצון לחסום את דרכן של בנות ממוצא מזרחי.
ממשלת ישראל מתנערת מאחריותה לשוויון מלא בין הבנות האשכנזיות והספרדיות. רק היום ציינו בכנסת 20 שנה לחוקי היסוד של זכויות האדם. אנחנו כל כך גאים בדמוקרטיה שלנו, עד שמתברר כי איננו מסוגלים לאכוף את חוקיה למשל, את חוק יסוד חופש האדם וחירותו.
יואב ללום הוא אח שלי, שלנו.
חשבתי הבוקר גם על צור הרפז, סגן אלוף בצה"ל, סגן מפקד חטיבת אפרים. בשבוע שעבר בעקבות האירועים במרחב החטיבה הותקף צור בידי פורע יהודי. בלוק נזרק לתוך הג'יפ בו נסע והוא נפצע. סגן אלוף הרפז נמנע מלהגיב. אלוף פיקוד המרכז, אבי מזרחי ציין באותו יום כי שנאה כזו כלפי יהודים לא ראה למעלה מ- 30 שנה ששירת בצה"ל. היו שתקפו את סגן אלוף הרפז על שנצר את נשקו.
במרחק של ימים אחדים נדמה לי שנהג נכון, עם זאת הפורע וחבריו לא נעצרו עד לרגע זה. סגן אלוף צור, בן למשפחת ניצולי שואה, אינו הראשון ואינו האחרון שמשלם מחיר אישי כבד על שירותו בשטחים.
הוא מותקף משתי החזיתות, היהודית והערבית ואינו יודע בסופו של דבר במי הוא נלחם כי הממשלה הזו מתחמקת מאחריותה, משמיעה הצהרות יפות אולם בפועל אינה כופה ואינה מסוגלת להבטיח כי בשטחים הנתונים לשליטתנו, בהם חיים יהודים וערבים, ישררו חוק וסדר. ההיפך, זהו המערב הפרוע שלנו.
גם הוא אח שלי, שלנו, יחד עם מפקדו עד לא מכבר ובקרוב שוב, תת אלוף ניצן אלון. רק לפני שבועות אחדים סיים את תפקידו כמפקד אוגדת יהודה ושומרון. "לא די בגינוי, צריך לטפל בטרור היהודי. המערכת לא פעלה ביעילות מספקת ולא תרגמה מודיעין לאיסוף ראיות בשטח", אמר ניצן אלון במעמד הפרידה.
הוא ספג בתפקידו גינויים ואיומים מתושבים רבים ביהודה ושומרון וממנהיגיהם. לא הקומץ היה פה, לא קומץ אלא רבים שראו בו אויב. אימו, ניצולת שואה שבאה למעמד הפרידה שמעה את אלוף הפיקוד היוצא מתנצל בפניה על העלבונות שספג בנה, תת אלוף ובקרוב אלוף בצבא הגנה לישראל. אני שולח מפה ברכה לניצן אלון, מהמעולים במפקדי השדה בצה"ל.
גם הוא אח שלי, שלנו, של כולנו.
בקיץ האחרון ראינו בישראל סולידאריות אמיתית. לרגע היינו משפחה גדולה. לא את כולם הכרנו אבל את דפני, איציק, סתיו ומנהיגים צעירים אחרים ראינו מיד מעל כל במה. הדור הצעיר הזה החזיר בנו את האמון בעצמנו, ביכולתנו, בעתידה של ישראל. הם גררו את הממשלה למנות ועדה וכולנו גיחכנו שהרי ועדות נועדו לחסל עניינים ולא לקדמם. לרגע תהיתי שמה טעינו.
הנה טרכטנברג הגיש את הדוח, הנה הממשלה אימצה אותו והנה אוטוטו מתרחש השינוי הגדול. אבל עכשיו, שבוע אחר שבוע, כולל אתמול, אנחנו רואים איך הממשלה ממסמסת את הדוח, מאמצת את החלקים הנוחים לה ומתעלמת מהקשים, ובעיקר מתפללת שדפני, איציק וסתיו יעופו לה מהעיניים. אבל הם לא. הם נשארים כאן כי הם איתנו והם האחים שלנו.
ויש לנו עוד אחות במשפחה, קוראים לה טניה רוזנבליט, 28. גיבורה ליום אחד ואולי ליותר. היא עלתה על אוטובוס ביום שישי בבוקר בדרכה לירושלים. היא לבשה בגדים צנועים שכן היתה בדרכה לפגישה בשכונה חרדית. כשעלתה לאוטובוס, התיישבה מאחורי הנהג, אולי לא ידעה, ואולי ידעה וחשבה כי ראוי שאישה תשב מקדימה. אבל בישראל של 2011 נשים הן לא מקדימה, הן מאחור. נוכחותה בקדמת האוטובוס הביאה עליה את כעסם של נוסעים חרדים, שניים מהם עצרו את האוטובוס, רבים התאספו סביבו וצעקו לעברה. השוטר שהגיע ניסה לשכנעה לעבור לאחור. חצי שעה נמשכה התמונה הזו, לקוחה כאילו מעולם אחר, עד שהאוטובוס המשיך בדרכו.
טניה רוזנבליט קיבלה מחמאות רבות אתמול. ראש הממשלה הזכיר אותה בישיבת הממשלה, שר התחבורה זימן אותה אליו, גם ציפי לבני ולימור לבנת דיברו איתה. היא, בדיוק כמו רבים מאיתנו, אינה מבינה בדיוק מה עשתה, בסך הכל היא רצתה להגיע לירושלים בשלום.
תחת הנהגתה של ממשלה זו, תחת הנהגתו של ראש הממשלה הזה, מתרחשים בישראל אירועים שלא העלינו בדמיוננו. לא מנהיגות אנו רואים אלא גרירת רגליים. ראש הממשלה מתעלם מהאחריות המוטלת עליו להבטיח כי הארץ הזו, הארץ הטובה הזו, תהיה דמוקרטיה לא רק בהכרזת העצמאות שלה ובחוקיה אלא גם בחיי היום יום. הוא יכול ואינו רוצה לבלום את מסע החקיקה האנטי דמוקרטי, את היוזמות שעולות בממשלה שלנו ובקואליציה שלו.
בחודשים האחרונים אנו רואים מסע מכוער שנועד לשתק את הדמוקרטיה, שעליה גאוותנו, להטיל את מוראו של הרוב על המיעוט, להשבית את החברה האזרחית, לסתום את פיה של התקשורת ולעצב ישראל חדשה, אחרת, מאיימת. אי אפשר יהיה לבלום את הדיון הציבורי במדינת ישראל.
אי אפשר יהיה להציג איומים חיצוניים כעילה לסתימת פיות. מלחמת הקיום שלנו איננה רק נגד אויבים חיצוניים שהיו ויהיו. מלחמת הקיום שלנו היא על פרצופה, דמותה ודיוקנה של החברה הישראלית, יהודים וערבים, חילונים וחרדים, עולים וחרדים, נשים וגברים, כולם ביחד חיים פה.
המדינה הזו, אדוני ראש הממשלה, היא של כולם, גם שלך. האחים שלי הם גם האחים שלך, אלא שאתה כנראה אינו רוצה אותם במשפחה שלך ואתה מעדיף חברים משלך ומשפחה שלך ואז השאלה היא אם היא תהיה גם המשפחה שלי ושל רבים אחרים.
הכותב הוא ח"כ ד"ר נחמן שי (קדימה)
