דוד רקיע נולד ב1928 בווינה. עלה לארץ בשנת 1938, החל את לימודיו אצל הצייר מרדכי ארדון ולאחר מכן ב "בצלאל ". בשנת 1955 סיים את לימודי הציור בבצלאל ונסע לפריז, שם למד באקדמיה "beaux arts" לאמנויות יפות והיה תלמידו של ז'אן סוברבי עד שנת 1960. עם שובו ארצה ב 1960, החל בסדרת ציורים בהם תופסת האות העברית מקום מרכזי . שנה לאחר מכן, ב 1961, נערכה לרקיע תערוכת יחיד מקיפה במוזיאון תל אביב. בשנת 1962 הוא הציג בגלריה נורה בירושלים. אחרי מלחמת ששת הימים ב-1967, ציוריו הפכו ציוניים מתמיד והוא צייר את ירושלים כעיר מלכותית, עירו של דוד המלך, עם תפאורות גותיות ולהבות אש. ירושלים הפכה בציוריו יותר טרנסצנדנטלית, מיסטית ורוחנית. ב-1968 השתתף רקיע בתערוכת הביאנלה לגרפיקה בפירנצה איטליה . בשנות ה-70 צייר רקיע ארבעה ציורי קיר בחמישה מוסדות ירושלמים שונים. ב-1972 הציג שתי תערוכות יחיד של ציורי ירושלים, האחת בבית האמנים בירושלים והשנייה במוזיאון פתח תקווה לאמנות. זמן קצר אחר כך, בעקבות מלחמת יום הכיפורים, הפכו ציוריו למלנכוליים יותר, רובם בפורמטים אינטימיים ובמרכזם מעין סוס בדמות כינור או צ'לו. בעולמו של רקיע, הסוס כיצור חי, חם וארצי, הפך לסמל לערגה, להרמוניה ולהגשמה בעולם רוחני גבוה יותר.
שיר המעלות, דוד רקיע ז"ל
בשנת 1976, חזרה ירושלים לתפוס מקום מרכזי ביצירותיו. בשלב זה, יצירותיו עטורות סימבוליזם לטריסטי. הוא הדפיס תגזירי עץ, לינוליאום, גזרי בד, קרטון, כשהוא נעזר בשיטת ההדפסה שפיתח מירון סימה. (במרוצת שנים עבד רקיע גם כעוזר הדפסה של שטיינהרדט ולאחר מכן גם של לואיז ש"ץ ושל מירון סימה). בנוסף יצר כמאתיים הדפסים בטכניקת המונו-פרינט, אשר היו עתירים בגוני אדום וצהוב לוהטים עם דימויי פיגורות מיסטיות מופשטות ואותיות שאיבדו זהותן. יצירותיו מהשנים 1979-82 נענו למינימליזם הגאומטרי של מונדריאן ושל קנדינסקי. אלו הורכבו מצורות זוויתיות שטוחות שבתוכן מתרחשים אירועים סמי-מופשטים ולטריסטיים. ציוריו הפכו ל"קבליים". בתערוכתו בבית האמנים בירושלים ב-1994, ציוריו ביטאו את הקונפליקט שבין הקיים והאבולוציה. בארבע השנים הבאות הציג רקיע שלוש תערוכות חשובות במוזיאון היהודי בווינה.
ממִפנה שנות האלפיים, כשרקיע היה בשנות השבעים לחייו, הוא היה מוכן לטבילה בעולם שכולו אותיות טהורות, ללא שום דימויים מלווים. מרבית ציורים אלו הם מונוכרומטיים כשהאותיות אינן מחוברות למילים במכוון, למרות שמדי פעם הן מצטרפות כמו-באקראי למילים כגון "כבוד" או "מרסל" (מנדלסון). רקיע של שנות האלפיים קרוב ליהדות-קבלה כפי שלא התקרב מעולם ומבחינתו "האות היא סימבול". דווקא ברגעי שיא אלו ביצירתו, נחלשה ידו של רקיע כתוצאה ממחלת הפרקינסון שתקפה אותו. חוסר השליטה המלא במכחול, הפך את ציורי האותיות לקווי-צבע זורמים בזרימה קליגרפית. ציורים אלו קרובים להפשטה אקספרסיוניסטית ברוח ג'קסון פולוק. בשנת 2009 יצא לאור ספרו של ד"ר גדעון עפרת 'אותות', המהווה מונוגרפיה על האמן-סיכום הפרקים החשובים ביצירתו של דוד רקיע. הספר לווה בתערוכה. כותב עפרת בפתיח לספר: "עם הגיעי לירושלים ב- 1970, תל-אביבי צעיר בן 25, לא יכולתי להחמיץ את דמותו המיוחדת של דוד רקיע. האיש הצנום הזה, שיערו המקורזל מתנפנף באגפי קדקודו המקריח מעל לאף יהודי ממושקף ושפם עבות, היה דמות בולטת ודינאמית בבית-האמנים המקומי. ציורי הַלל לירושלים של מעלה, שאותם צייר אז בסגנון סוריאליסטי, נראו לי כאנכרוניזם גמור למהלכים מסעירים באמנות הישראלית הצעירה דאז, שהדיה הגיעו אף לבירה. אך, קשה היה שלא להתרשם ממסירותו המוחלטת של רקיע לאמנותו, הפיכתה לשליחות קדושה, והוא השליח ואיש הקודש. תוך זמן קצר, גם עמדתי על רצינותו ועומקו של האדם הזה, שלא נהנה מאשראי מצד דוברי האוונגרד המקומיים. בה בשעה, נועם-הליכות, יושר וליבראליות יוצאת דופן הקנו לו ידידים רבים בסצנה. שיאה של ידידות זו בתערוכה קטנה של דיוקנאות ד.רקיע, שצוירו בידי שלושים וחמישה אמנים ושמבחר ממנה הוצג ב- 1977 במוזיאון ישראל. כאן תמצת יהושע נוישטיין את פניו של רקיע בצורת מגן-דוד לאומי, יוסי שטרן רשם את רקיע מנגן בנבל לרקע ירושלים – כמו היה דוד המלך – ועוד". ומסכם ד"ר עפרת את מאמרו בספר: ..."אלא, שדווקא ברגע שיא זה ביצירתו של דוד רקיע באה היחלשות היד מחמת המחלה שתקפה את האמן. וכך, בדין שליטה פחותה בתנועת המכחול, שהפכה בחלקה אי-רצונית, הפכו ציורי האותיות שמאז 2004 למופשטים יותר ויותר: האותיות הפכו לקו זורם של טפטופי צבע הזורם בזרימה קליגרפית. הציורים, מרביתם על נייר ובפורמטים קטנים מאד, התקרבו, בעל כורחם, להפשטה אקספרסיוניסטית ברוח ג'קסון פולוק, ו"חוטי" הצבע הנוזלי התפתלו ונשפכו על הנייר כיובלים חסרי מנוח. עין בוחנת תאתר שרידי דימויים של פיגורות ניצבות או מרחפות, או רימון, או שי"ן, ואולי גם ראש או גוף אישה ועוד. "מאבק", קרא הצייר לציורים בסדרה זו, בהתכוונו למאבקו הנפשי כנגד הזרוע והיד המתמרדות. לסדרה כולה קרא "מאבק האאורה", ופעם נוספת, ביקש לנסוק מאתגר הגוף לאתגר הרוח.
חלום משה, דוד רקיע ז"ל
זהו השלב בו נכתבת מונוגרפיה זו, המוצאת את האמן במאבק קשה ואמיץ להבראה, מאבק הנסמך לא במעט על תמיכתה האינטנסיבית של הרעיה, לאה. זוהי תקופה – שלהי 2007 – בה ממעט מאד רקיע ביצירה ובה מייחלים ידידיו לנס. זה הרגע לחזור על המשפט שהשמיע באוזני המחבר ושהובא בפתח המונוגרפיה: "אני רוצה לחיות לפחות עוד שנה וחצי; לעבור את גיל שמונים. ... אלוהים נתן לנו את המוות, תודה לאל." " יהי זכרו ברוך. לאתר האמן - לחץ כאן
