המשט ההוא: מרתה קליימן חוזרת לאקסודוס בספר "טאבו"

אך אמה, מרים, לא רצתה לגעת בזיכרונות מימים אלו, בהם נקראה מרתה אלבינגר, ומיעטה לשתף. שהרי, השארת הזיכרונות מאחור – עד כדי שריפת מסמכים ומזכרות- היא זו שלפי הבנתה, סייעה לה להשתקם ולבנות חיים חדשים, בקיבוץ, בישראל. רק אחרי שנפטר אבי המשפחה חיים ז"ל, מצאה מרתה- מרים את הכוח ואת הזמן לחזור אחורה: אל הוריה שנטעו בה אופטימיות גדולה, בטרם איבדה אותם - את האם, כשהיתה בת ארבע, ואת האב ויתר המשפחה המורחבת שנה מאוחר יותר; אל המשפחה הפולנייה שהצילה אותה, אך גם מאוחר יותר נטשה אותה (לפי תפישתה שלה כילדה), אל הדודה תושיה, שגידלה אותה במשך שנה קסומה בפולין, עד שגם היא העבירה אותה הלאה, לקבוצת פליטים שעשתה דרך ארוכה ארצה. למרות שחוותה ארבע נטישות, למרות שנאלצה לשרוד לבדה בתוך קבוצת ילדים פליטים, שכולם גדולים וחזקים ממנה, ובאנייה אקסודוס, הצליחה מרים ליצור חיים חברתיים מלאים, לבנות משפחה יציבה ותומכת ולפתח קריירהשל מחנכת פורצת דרך -ממעצבי ההוראה הטיפולית בישראל- וכמפתחת שיטה ייחודית להוראת הקריאה, בעלת 100% הצלחה.

מזה 15 שנה היא נפגשת עם תלמידים בכיתות ומעבירה להם את נושא השואה בצורה מרתקת ומתאימה לעולמם. כמו כל דבר שעשתה בחייה, גם לכתיבת הספר ניגשה בצורה מקצועית, ולמדה כתיבה יצירתית במשך שנתיים באוניברסיטת ת"א, כך הצליחה לכתוב את תולדותיה כיצירה ספרותית מרגשת, שקשה להניח מן היד. בניגוד לספרי שואה מוכרים, החוויות שבספר אינן קשות לעיכול, והספר מתאים גם לילדים ולבני נוער. חלומה של מרתה- מרים, הוא שספר זה ימצא את מקומו בכל בתי-הספר ואף יהיה חלק מתכנית הלימודים.

Tags: