אחמד, 19, מחנה הפליטים שועפאת. חילוני, שותה בירות עם חברים, סיים בית ספר בשנה שעברה, ציונים בינוניים. מאז לא עושה כלום, 25% אבטלה. אין איפה ללמוד לימודים גבוהים. בן שישי למשפחה עם שמונה ילדים, גרים בדירת 3 חדרים מפח, ברחוב זורם ביוב. החבר הכי טוב שלו, עלי, הצטרף לתא של החמאס במחנה. אחמד לא הלך, הוא אוהב לשתות בירות, אולי הוא גם לא לגמרי סגור על זה שהוא סטרייט. בכל מקרה החמאס והדת לא באים לו טוב

כלים

גם שום דבר אחר לא בא לו טוב. אין הווה ואין עתיד. רוצה לנסוע לחו"ל? נגיד היה כסף, אי אפשר בלי אישור של ישראל. ומוכנים לתת לו אישור, אבל רק אם הוא יהיה משת"פ ויסגיר מישהו. נגיד את עלי. ועלי חבר שלו.

מסביבו עוני וייאוש, אומרים לו שזה בגלל ישראל. יש עוצר ויש מחסומים ולכל דבר צריך אישור. במטע הזיתים של דודה שלו מתנחלים עשו תג מחיר, יבול של שנה שלמה הלך. אחיו הקטן "בסך הכל יצא לזרוק אבנים", אין שם גני שעשועים הרי, וחטף כדור גומי ברגל. לא קשה לו להאמין לזה, שהוא עני בגלל ישראל. גם הרשות מושחתת וכספי הסיוע לא מגיעים אליו, אבל את מי תאשים, את העם שלך או את העם ששולט בך?

יום אחד הוא לוקח סכין ודוקר מישהו. אולי אותי. אולי את אבא שלך. חס ושלום, לא עלינו. אולי אם החיים שלו היו קצת יותר טובים, היה לו מה להפסיד. אולי אם היה קצת פחות אבטלה, קצת יותר קל לנסוע לחו"ל, קצת פחות מהתחושה המדכאת של לעבור במחסומים של צבא זר שמחליט עלייך, קמת יותר תקווה שמשהו ישתנה, אז הוא אישית לא היה לוקח את הסיכון הזה. אולי עלי כן, כי הוא ג'יהאדיסט. אבל לא אחמד, שאוהב בירות ולא מתחבר לדת. אם החיים שלו טובים, מה אכפת לו מאיתנו? הוא לא כמו איימן עודה, הוא כמו ראש עיריית נצרת. בן אדם רגיל. רוצה לחיות טוב.

אתם יכולים להגיד לאחמד שהוא בכלל לא עם. שאין כזה דבר פלסטינים. אתם יכולים להגיד לו "אבל אנחנו היינו פה קודם". אפשר להגיד לו שהבעיה היא השמאל שדפקו פה את הכל. אתם יכולים גם לומר לו שהמנהיגים שלו טיפשים רשעים, שיש להם 22 מדינות ולנו רק אחת, שכל העולם אנטישמי, או כל שאר השיט הזה שאתם אומרים ולא מקדם אף אחד לשום מקום. לא נראה לי שאף אחד מהנימוקים כבדי המשקל האלה ישכנע אותו להעביר חיים שלמים בעוני וייאוש וכיבוש במקום לחטוף ת'ג'ננה. אפשר לנסות.

אתם יכולים לכעוס עליי, כי אני שמאלני. כי בראש שלכם, זה שאני מתאר עכשיו את אחמד כבן אדם רגיל אומר שאני בעדו ונגד העם שלי. אתם יכולים גם לשאול אותי למה לא גיניתי את הפיגוע האחרון שהיה ממש לפני דקה במקום לתמוך באויב. אתם יכולים לאחל לי למות, להיאנס על ידי סודנים, לרדת מהארץ או כל שאר השיט הזה שאתם אומרים. גם אם זה יקרה, תישארו פה עם אחמד. שאולי ידקור את אבא שלכם.

או לחילופין, שנבין כולנו ביחד שזה אינטרס ישראלי שאחמד יהיה מבסוט. זה לא פרס לאחמד. זה פרס לאבא שלך, כדי שאחמד לא ידקור אותו. ועכשיו אפשר לשאול את עצמנו, מה אנחנו מוכנים לעשות בשביל זה.

הכותב, תום וגנר, הוא יועץ אסטרטגי ותקשורתי

BLOG COMMENTS POWERED BY DISQUS