כדי לומר "פגעתי בך" צריך לעמוד חשופים מול האחר, לשאת את האשמה בלי שתהפוך לבושה שמאיימת על כל מה שאנחנו חושבים על עצמנו, ולהימנע מהדרך המהירה שמנסה למחוק את הנזק במקום להכיר בו. יותר מכל, מסביר ד"ר אבשלום גליל, ההתנצלות מעבירה את השליטה לידי מי שנפגע: "אנחנו מבקשים, והתשובה אינה בידינו".
בבתים רבים בישראל, בערב יום הכיפורים, מבקשים סליחה מבני המשפחה ומחברים. לפעמים גם שולחים את הילד: "לך תגיד לאחותך סליחה". המשפט הזה, שנאמר בכוונה טובה, מלמד שסליחה היא מילה שאומרים. אבל מה שהופך אותה למעשה נלמד במקום אחר, ומתחיל בשאלה מה בעצם מאיים עלינו ברגע שבו אנחנו מודים שטעינו.
מה מאיים עלינו בהודאה
הפסיכולוגיות קרינה שומאן וקרול דווק מאוניברסיטת סטנפורד ביקשו מ-60 זוגות נשואים או זוגות שגרים יחד למלא יומן במשך שבוע ולתעד כל פעם שפגעו בבן או בבת הזוג, ואם התנצלו — מה בדיוק אמרו. קודם לכן מילאו המשתתפים שאלון שבדק אם הם מאמינים שאישיותו של אדם קבועה, או שהיא יכולה להשתנות.
התוצאה הייתה ברורה: מי שהאמינו שאישיות יכולה להשתנות לקחו יותר אחריות על הפגיעות שלהם, וההתנצלויות שלהם כללו יותר הודאה מפורשת במה שעשו. בניסויים משלימים הובילו החוקרות משתתפים להאמין שאישיות גמישה או קבועה — ואלה שהשתכנעו שאפשר להשתנות לקחו יותר אחריות והרגישו פחות מאוימים כשהודו בטעות.
אשמה רודפת מול אשמה מתקנת
הפסיכואנליטיקאי ליאון גרינברג הבחין בין שני סוגי אשמה. אשמה רודפת מופנית פנימה: "אני אדם נורא", "הרסתי הכל" — היא מייסרת ומשתקת. לעומתה, אשמה בריאה יותר מופנית החוצה, אל מי שנפגע: "הוא נפגע, אני רוצה לתקן". ד"ר גליל מוסיף כי "באופן פרדוקסלי, דווקא הנטייה להלקאה עצמית היא שמונעת מאיתנו לגשת ולומר סליחה. המעבר מ'אני אדם נורא' ל'פגעתי בך, ואני רוצה לתקן' אינו הקטנה של האשמה — הוא מה שמאפשר לה להפוך לתיקון".
הפסיכואנליטיקאית מלאני קליין תיארה את "ההגנות המאניות", שבהן הנפש מבקשת לבטל את הנזק במקום להכיר בו. בחיי היומיום זה נראה כך: אחרי ריב מציעים פתאום לצאת לארוחה טובה, או קונים לילד גלידה אחרי פיצוץ — בלי מילה על מה שקרה. הכוונה טובה, אבל היא מדלגת על הרגע היחיד שחשוב: ההכרה והשיח על מה שהיה.
מי ניצח
קושי נוסף הוא שהודאה בטעות נחווית לפעמים כוויתור על מעמד או על סמכות, כאילו מי שהתנצל "הפסיד". הפסיכואנליטיקאית ג'סיקה בנג'מין תיארה את המלכודת של יחסים שבהם יש רק "מי שעושה רע" ו"מי שנעשה לו רע": כל צד חווה את עצמו כנפגע, וכל הודאה נחווית כהפסד. הפסיכיאטר אהרן לזר תיאר את ההתנצלות כמעשה שבו המתנצל מעביר כוח לנפגע ואינו שולט בתוצאה.
הורה שאומר לילדו "צעקתי עליך הבוקר, הייתי לחוץ, וזה לא היה בסדר" מלמד אותו שגם אדם קרוב ואוהב יכול לפגוע, שאפשר לשאת אשמה בלי להתפרק, ושקשר יכול לשרוד קרע ולחזור.
מהמשפחה אל הזירה הלאומית
לאחר השבעה באוקטובר אפשר להבחין בדינמיקה הזו גם בממדים לאומיים, אומר ד"ר גליל. חלק מבעלי התפקידים אמרו מוקדם ובמפורש שהם נושאים באחריות; אחרים העדיפו ניסוחים זהירים יותר או דחו את הדיון. "התנצלות ציבורית מעבירה את המפתח של האשמה לידי הציבור, ומי שמוסר מפתח כזה אינו יודע מה ייעשה בו", הוא מסביר, ומוסיף שיש הבדל עדין בין "אני לוקח אחריות", שהיא הצהרה שהדובר שולט בה, לבין "סליחה", שהיא בקשה הנותנת את השליטה לידי אחרים.
גם השפה העברית שומרת עדות לקושי הזה: במילון בן־יהודה, "התנצלות" פירושה המקורי הוא "הסרת האשם ממנו" — כלומר תירוץ. ובמשנה, במסכת יומא, נקבע כי "עבירות שבין אדם למקום, יום הכיפורים מכפר. עבירות שבין אדם לחברו, אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו". בין אדם לחברו אין מסלול עוקף: צריך ללכת אל מי שנפגע, ולבקש.
ד"ר אבשלום גליל הוא פסיכולוג קליני וחוקר, בעל דוקטורט בפסיכולוגיה קלינית ומדעי המוח מאוניברסיטת בר־אילן, ומייסד פלטפורמת "טיפול חכם" (Mentalytics) — פלטפורמה דיגיטלית להכוונה טיפולית והתאמת מטפלים למטופלים.
