המקרא מספר ששני הבנים זכו לברכה אלוהית ולהבטחה של צאצאים רבים, והמסורת האסלאמית שומרת גרסה מקבילה שבה שניהם נביאים מכובדים, כששושלת ישמעאל עוברת דרך מכה ובניית הכעבה. חוקרי התקופה מדגישים: הטקסט המכונן אינו מציג עוינות קבועה בין האחים אלא קרבה — ברית משותפת, ברכה חופפת ושתי שושלות שמעולם לא נכתבו כאויבות. "שורש אחד" איננו קריאה לאחידות, אלא תזכורת שהכנסת אורחים, צדק, כבוד האדם וההכנעה לאל אחד היו משותפים הרבה לפני שהפילוג הגיע.
בשנים האחרונות התזכורת הזאת עברה מהדרשה אל המדיניות. בפברואר 2019 חתמו באבו דאבי האפיפיור פרנציסקוס והאימאם הגדול של אל-אזהר, אחמד א-טייב, על "מסמך האחווה האנושית" — הצהרה משותפת הדוחה שימוש בדת להצדקת אלימות וקוראת לשיח ולכבוד הדדי. המסמך הוליד את "בית המשפחה האברהמית" באבו דאבי — מסגד, כנסייה ובית כנסת זה לצד זה — ואת יום האחווה האנושית הבינלאומי של האו"ם.
הפוליטיקה סיפקה גרסה משלה לאותו רעיון: הסכמי אברהם שנחתמו בוושינגטון בספטמבר 2020 נירמלו את היחסים בין ישראל לאיחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן, והצהרת היסוד שלהם מחייבת את החותמות ל"תרבות של שלום בין שלוש הדתות האברהמיות" — לא רק להפסקת אש בין ממשלות. מעבר לשגרירויות ולנתיבי הסחר, ההסכמים פתחו מרחב לחילופי תלמידים, שותפויות עסקיות ומשלחות בין-דתיות.
סביב ההסכמים צמחו גם יוזמות עממיות. התנועה האברהמית שייסד טום וגנר רואה בהסכמים פתח פוליטי ולא נקודת סיום, ומבקשת למלא אותם בסיפור משותף. הפסגה האברהמית הראשונה שלה ביפו הושיבה סביב שולחן אחד מנהיגים יהודים, מוסלמים, נוצרים ודרוזים, ובמהלך 2026 קיימה התנועה משלחות בין-דתיות לאיחוד האמירויות, מפגשים בין רבנים מהציונות הדתית לפעילי שלום פלסטינים, ואירוח משלחת של אנשי אופוזיציה איראנים. ב-19 באוגוסט הוכרז על הקמת מועצה בין-דתית בראשות משותפת של הרב ד"ר יעקב נגן מהמרכז הבין-דתי בירושלים, כשיו"רים-שותפים מוסלמים, נוצרים, דרוזים, עלאווים ושומרונים צפויים להצטרף.
התופעה חוצה גבולות: באבוג'ה שבניגריה חתמו החודש יותר מחמישים מנהיגים מוסלמים ונוצרים על אמנת שלום בין-דתית; תהליך שיזמו איטליה, שווייץ וסעודיה ברומא חשף ביולי מתווה שלום המבוסס על סובלנות ושינוי נרטיבים בין ישראלים לפלסטינים; ובתל אביב משך "מפגש השלום העממי" אלפי משתתפים הקוראים לשותפות יהודית-ערבית. דבר מכל אלה אינו מוחק את עובדות האזור הקשות — הסכסוך, הקיצוניות והחשדנות עדיין כאן — אבל קו אחד עקבי נמתח בין אבוג'ה, רומא, תל אביב ויפו: מוסדות שהסתפקו בעבר בסובלנות מרחוק בוחרים יותר ויותר לעבוד זה לצד זה.
יצחק וישמעאל לא נזקקו מעולם לפיוס דרמטי, כי הטקסט מעולם לא הפריד ביניהם באמת. את הגבולות, הדוקטרינות והטינות בנו הדורות שבאו אחריהם — והם גם אלה שמנסים כעת, לאט ובאופן לא אחיד, להניח אותם בצד. מסמך האחווה האנושית, הסכמי אברהם, התנועה האברהמית והמועצה הבין-דתית החדשה אינם מיזם אחד, אבל כולם מושיטים יד לאותה טענה: שני אחים שעמדו יחד על קבר אביהם הותירו אחריהם שורש רחב מספיק לשני הבתים.