נכון ל-2026, ישראל מקיימת יחסים דיפלומטיים עם רוב מדינות האו"ם ומפעילה שגרירויות או נציגויות בכ-160 עד 170 מדינות. אבל הפערים משמעותיים: יותר משלושים מדינות וטריטוריות נותרות ללא שגרירות ישראלית כלל, בעיקר במזרח התיכון, בצפון אפריקה ובדרום ובדרום-מזרח אסיה. במזרח התיכון ובצפון אפריקה מדובר בין השאר באלג'יריה, עיראק, כווית, לבנון, לוב, עומאן, קטאר, ערב הסעודית, סוריה, תוניסיה ותימן; במדינות מוסלמיות נוספות – באפגניסטן, בנגלדש, אינדונזיה, איראן, מלזיה ופקיסטן; ומחוץ לעולם המוסלמי – בקובה, צפון קוריאה וונצואלה. במרוקו פועלת לשכת קישור בלבד, ושדרוגה לשגרירות מלאה נדון אך טרם הושלם.
למה דווקא המקומות שבהם אין שגרירות
לתפיסת התנועה, היעדרות דיפלומטית ממושכת בין ישראל לחלקים נרחבים של העולם המוסלמי פועלת נגד ערכי היסוד המשותפים לשלוש הדתות האברהמיות. במקום שבו אין שגרירות, השיח הציבורי מופקר למרחק, לשמועות ולמידע חלקי במקום למגע ישיר. שגרירות, בקריאה הזאת, היא ערוץ קבוע – לחילופי תרבות, לתוכניות חינוך, לשיתוף פעולה כלכלי, ומעל הכול לתקשורת ישירה ברגעי משבר. היעדרה, כשהוא מוכפל בעשרות מדינות, הוא בדיוק מה שהתנועה התארגנה לשנות.
מה שגרירות חדשה אמורה לעשות
החזון שמציגה התנועה חורג מתפקידים דיפלומטיים שגרתיים: אירוח מפגשים בין-דתיים וכנסים אקדמיים המדגישים את הערכים האברהמיים המשותפים; תמיכה בארגוני חברה אזרחית מקומיים העוסקים בחינוך לסובלנות ובמאבק בהסתה; יצירת ערוצים שקופים לטיפול בטענות ובתלונות, המצמצמים את המרחב שבו משגשגים מסרים קיצוניים; ושיתופי פעולה מעשיים בטכנולוגיה, חקלאות, ניהול מים ופרויקטים הומניטריים שמביאים תועלת מוחשית לקהילות המקומיות.
תקשורת בשפת המדינה המארחת
ולצד הדגל, דרישה שנייה ופחות מובנת מאליה: נוכחות דיפלומטית לבדה אינה מספיקה אם התקשורת הציבורית נשארת כלואה בערוצי עילית או באנגלית. התנועה רואה חשיבות שווה בהסברה עקבית בשפה המקומית – ערבית, פרסית, אורדו, אינדונזית או מלאית – הכוללת מידע נגיש ומדויק על החברה הישראלית, תכנים דיגיטליים שמתמודדים עם דיסאינפורמציה בעדויות ממקור ראשון, ושותפויות עם עיתונאים מקומיים עצמאיים. המטרה: לבנות הבנה מלמטה למעלה, במקום להסתפק בהצהרות בין ממשלות שלעולם אינן מגיעות לאזרח מן השורה.
מבקרים צפויים לבחון את ההצעה דרך עדשת הסכסוכים שהרחיקו את ישראל מרבות מהמדינות הללו במשך עשורים. תשובת התומכים: הבידוד לא הביא שלום בר-קיימא, וערוצים דיפלומטיים רשמיים – בליווי תקשורת כנה בשפות המקומיות – מציעים חלופה בונה. אם ממשלה כלשהי תאמץ את ההמלצה – זה כבר תלוי ברצון פוליטי, בשיקולי ביטחון ובבשלות הציבורית. תרומתה המוצהרת של התנועה האברהמית היא לוודא שהקריאה למעורבות תישאר גלויה ועקבית.